בג"ץ 7237/06 מייסון סאבק נ. משרד החקלאות ופיתוח הכפר

1.

לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 5.9.06) בבקשת העותרת כי יוקצה לה שטח מרעה באזור כפר חורפיש. בתחילה, הוקצה לעותרת על ידי ועדת ההשכרות (המשיבה 2) שטח מרעה שהיקפו 680 דונם. נוכח מחאתה של העותרת על גודלו של השטח, הוחלט במסגרת הסכם חליפין, כי שטח המרעה אשר הוקצה לעותרת יוחלף עם שטח מרעה של מגדל אחר, שהינו גדול יותר. לאחר הסכם החליפין האמור, נודע כי רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים אינה מאשרת ככלל מרעה באזור שהוקצה במסגרת הסכם החליפין. בעקבות השתלשלות עניינים זו פנתה העותרת מספר פעמים למשיבים ומשלא נענתה, הגישה את העתירה שבכותרת. מהודעתם המשלימה של המשיבים ביום 14.5.07 עלה כי עניינה של העותרת עלה בשנית לוועדת ההשכרות אצל המשיב 2 והוחלט על הקצאתו של השטח המקורי לעותרת. ביום 3.5.09 הוגשה הודעה משלימה נוספת ממנה עלה כי הוחלט להקצות לעותרת 100 דונם נוספים. בגין כך, נתבקשה מחיקתה של העתירה וביום 20.5.09, נוכח הסכמת הצדדים, נמחקה העתירה. נותר עניין ההוצאות.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות כנגד המשיבים בהליך זה – להתקבל בחלקה. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים; האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. השאלה המרכזית בהליך שלפני היא האם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד – ומלוא הסעד. בהקשר זה, בענייננו, אכן חלק מן הסעד המבוקש בעתירה – הקצאתו של שטח המרעה המקורי ואף הגדלתו בהחלטתה המאוחרת יותר של ועדת ההשכרות – אכן הוענק לעותרת. קיים גם קושי במכלול ההחלטות שהובילו לצורך בהגשת העתירה מלכתחילה - בעיקר באופן בו הוקצה השטח החליפי וכפועל יוצא מכך, הסבך שנוצר. במובן זה, הגשת העתירה היתה מוצדקת. עם זאת, רשימת הסעדים המבוקשים בעתירה נסבה על דרישת העותרת לשטח מרעה של למעלה מ-2000 דונם, כפי שהוקצה לה במסגרת הסכם החליפין. סעד זה, כאמור, לא ניתן לעותרת. מעבר לכך, מעיון בתגובות השונות של המשיבים לעתירה, עולה כי שאלת הקצאת הקרקע לעותרת טופלה באופן רציף על ידי המשיבים והתארכותה נבעה, בין היתר, מן הצורך להימנע מפגיעה הפוטנציאלית שיש בהקצאת הקרקע לעותרת מול מגדלים אחרים באזור והצורך בבחינה מחודשת של ההקצאות לכלל המגדלים באזור זה. אם כן, בחינת עניינה של העותרת בוועדת ההשכרות של המשיב 2 לא נבעה רק מעתירתה של העותרת, כי אם גם מן הצורך הכללי לדון בשנית בשאלת ההקצאות באזור חורפיש נוכח התנגדותה של רשות הטבע והגנים הלאומיים להקצות חלק מן האזור למרעה. התנגדות זו יצרה הכרח לדון בשנית בהקצאת הקרקעות, לא רק של העותרת כאמור, אם כי של כלל המגדלים באזור זה.

3.

למרות זאת, וכאמור לעיל, שוכנעתי כי על המשיבים לשאת בהוצאות העותרים ולו בחלקן. עיון בחומר שלפני מעלה השתהות של המשיבים בהתנהלות אל מול העותרת באופן שהביא לידי הגשת העתירה. פניותיה של העותרת למשיבים, לאחר התנגדות רשות הטבע והגנים הלאומיים, נותרו ללא מענה. המתנה זו ללא מענה, היא אשר הביאה להגשת העתירה שבכותרת. עובדה זו אף לא נסתרה על ידי המשיבים בתגובתם לבקשה שלפני מיום 29.6.09. טענת המשיבים היא כי משעה שלא הייתה בידי המשיבים תשובה עניינית לבעייתה של העותרת, לא היה באותו שלב למעשה כל טעם לענות לפניותיה (סעיף 3 לתגובה מיום 29.6.09). אין בידי לקבל טענה זו. העותרת, הייתה זכאית, למצער, לתשובה המבהירה את הבעייתיות בטיפול בעניינה וכי עניינה אכן נמצא בטיפול. באין מענה, ולו חלקי, הוגשה העתירה, ורק לאחריה בא פתרון לסוגיה, לא כל שכן ניתנה תשובה לעותרים. אשר על כן, שוכנעתי כי יש לזכות את העותרת ולו בחלק מהוצאותיה והמשיבים ישאו על כן בשכ"ט עו"ד של העותרת בסך 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.