בג"ץ 7269/17 ד"ר ראובן הררי נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט ע' פוגלמן :

1.

לפנינו עתירה לביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (כב' סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה , השופטים א' איטח ו י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור א' וייץ ו א' גדעון ) מיום 23.6.2017, שקיבל את ערעור משרד הביטחון, הוא המשיב 2 (להלן: המשרד ) , על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר א' גילצר-כץ ונציגי הציבור ד"ר א' רוזנטל ו ה' שליסל ) שקיבל את תביעתו של העותר לראות בו כעובד מדינה על פי כתב מינוי משנת 1993 באופן שמזכה אותו בתשלום פנסיה תקציבית.

2.

העותר עבד משנת 1993 כרופא מחוזי באגף השיקום של המשרד ב"חוזה מיוחד". בשנת 2005, בתום הליך קיבוצי שניהלה ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: ההליך הקיבוצי ו הר"י ), הוסכם כי העותר ועובדים אחרים יועברו להעסקה בכתב מינוי החל מיום 1.7.2005 (להלן: הסכם הפשרה ) ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין בהליך הקיבוצי ) . בשלהי שנת 2009 הגיש העותר תביעה שבגדרה ביקש להורות למשרד להכיר בו כמי שהיה מועסק בכתב מינוי מראשית העסקתו בשנת 1993 וכי הוא זכאי על כן לפנסיה תקציבית.

3.

בית הדין האזורי קיבל את תביעת העותר וקבע כי המשרד העסיק את העותר בחוזה מיוחד, הגם שהוא לא נמנה על העובדים הבכירים שלהם מיועד הסדר זה על פי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 ותקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960. בית הדין האזורי דחה את טענת המשרד לקיומו של מעשה בית דין בשל פסק הדין בהליך הקיבוצי וקבע כי בפרוטוקול הדיון בהליך אחרון זה, הסכימו הצדדים כי העותר יועסק בכתב מינוי מיום 1.7.2005 וכי יתר העתירות בבקשת הר"י תימחקנה ; כי אין זהות בין הצדדים להליך הקיבוצי לבין הצדדים לתביעה שלפניו; כי עילות התביעה בהליך הקיבוצי ובתביעת העותר אינן זהות; וכי אפילו הייתה זהות בין העילות, אין מקום להשתיק את העותר בנסיבות העניין שבהן חרג משרד הביטחון מסמכותו בקשר למתכונת ההעסקה. נוכח דברים אלה נקבע כי יש להכיר בעותר כעובד מדינה בכתב מינוי מיום 11.8.1993.

4.

ערעור שהגיש המשרד על פסק הדין התקבל על ידי בית הדין הארצי. בפסק הדין, עמד בית הדין הארצי על כך שמתכונת ההעסקה של העותר חרגה מהוראות הדין, אולם קבע שאין בכך, בנסיבות המקרה דנא, כדי להביא להכרה באחרון כעובד בכתב מינוי החל ממועד תחילת העסקתו. זאת, בין היתר, מן הטעם כי לא ניתן לראות בעותר כמי שזכאי לפנסיה תקציבית על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות ) בנסיבות העניין. עוד נקבע כי בענייננו קיים מעשה בית דין, נוכח הסכם הפשרה במסגרת ההליך הקיבוצי, שעסק באותה עילה שמכוחה הוגשה תביעתו של העותר; וכי פרשנות אחרת להסכמות אלו, תרוקן הלכה למעשה את הסכם הפשרה מתוכן. מטעמים אלה ואחרים שפורטו בפסק הדין, ובהם גם התיישנות תביעת העותר, בוטל פסק הדין של בית הדין האזורי.

5.

מכאן העתירה שלפנינו שבה נטען, בתמצית, כי נסיבותיו העובדתיות של המקרה דנא, ובפרט הנזק הממוני שנגרם לזכויותיו הפנסיוניות של העותר בשל מתכונת העסקה המנוגדת לדין, חריגות באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. לטענת העותר, לא קם בעניינו מעשה בית דין, מכיוון שבהליך הקיבוצי הסכימו הצדדים על מתן פסק דין חלקי הנותן תוקף להסכמות הצדדים בקשר לתקופה שצוינה בהסכם הפשרה, ואילו הסעד הנוגע למעמד העובדים ממועד תחילת העסקתם נמחק (ולא נדחה). עוד נטען כי עילת התביעה של העותר לא התיישנה, שכן זכאותו להיות מבוטח בפנסיה תקציבית היא זכות מתמשכת, והמועד הקובע לעניין זה הוא מועד היציאה לגמלאות וממילא מכלול העובדות הרלוונטיות להגשת תביעתו נודעו לו רק בשנת 2005 עת ניתן פסק הדין בהליך הקיבוצי.

6.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה עמנו כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ואף שמסורה לו סמכות להתערב בפסיקתו, תיעשה התערבות זו במשורה, בריסון ובאיפוק, ותיוחד למקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה ( בג"ץ 8111/14 פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 10 (24.12.2014); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) ). בבחינת קיומה של "טעות משפטית מהותית" מייחס בית משפט זה משקל לחשיבות הציבורית והעקרונית של הסוגיה שבנדון ולהשלכות הרוחב שעשויות להיות להכרעה בה ( בג"ץ 7638/17 בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים , פסקה 7 (16.10.2017) ) . המקרה דנא לא נמנה על מקרים חריגים אלה. בית הדין הארצי עמד על הפגמים שבמתכונת העסקת העותר על ידי המשרד, אך סבר כי לא ניתן להחיל על העותר את הוראות חוק הגמלאות בנסיבות העניין. טענות העותר בנושא זה הן טענות ערעוריות מובהקות המכוונות ליישום הדין על ידי בית הדין הארצי בעניינו הפרטני, וכאלו הן גם השגותיו לעניין הקביעות בדבר קיומו של מעשה בית דין והתיישנות התביעה. לפיכך, לא מצאנו כי העתירה דנא באה בגדר המקרים יוצאי הדופן שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ( בג"ץ 5393/12 ביטון נ' בית הדין האזורי לעבודה חיפה , פסקאות 5-4 (5.8.2012)).

העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.