בג"ץ 7302/02 מאגדה אבו סבית נ. שר הפנים

השופט א' רובינשטיין:

א.העותרת 1 היא אזרחית ישראל. העותר 2 הוא תושב האיזור, ושוהה שלא כדין בישראל. הזוג נישא ביולי 2002. מאז נולדו להם 2 ילדים והשלישי בדרך. לטענת העותר היו דעותיו המתונות, והעובדה שיהודי שהתאסלם הוא מאבותיו, לצנינים בעיני אנשים ברשות הפלסטינאית. העותרים מבקשים איחוד משפחות, אלא שנישואיהם היו לאחר החלטת הממשלה מ-12.5.02, שבה גובשה המדיניות אשר לימים קיבלה עיגון סטטוטורי בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (חוק הוראת השעה); חוק זה אוסר (בסעיף 2) על שר הפנים להעניק לתושב איזור אזרחות, רשיון ישיבה, וכן היתר שהייה. בקשת העותרים סורבה, ומכאן העתירה שהוגשה ב-2002. והעותר שוהה מאז בישראל על פי צו ביניים. כידוע מצוי חוק הוראת השעה בתוקפו על פי פסיקתו של בית משפט זה בבג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (טרם פורסם), מיום 14.5.03. אמנם בתיקון לחוק הוראת השעה מיום 1.8.05 חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון) תשס"ה-2005 הוספו חריגים, ביניהם בקשה להיתר שהיה על ידי תושב איזור בן מעל 35 – אך העותר הוא בן 32.

ב.אכן המדובר בסיטואציה שאינה פשוטה, נוכח שהייתו רבת השנים של העותר 2 בארץ, והקמת משפחה על ידיו. ואולם, לאחר העיון באנו לכלל מסקנה כי לא נוכל להיעתר לעתירה. על עותר זה חל סעיף 2 לחוק הוראת השעה, וכאמור אין החריג שנוסף בתיקון חל עליו.

ג.בא כוח העותרים העלה טענה, כי יש נפקות בענייננו לסעיף 3א לחוק הוראת השעה, שכותרתו "היתר לגבי ילדים", ושעניינו אי הפרדת ילד עד גיל 12 מהורהו השוהה בישראל כדין, אך טענה זו אינה יכולה להתקבל; הסעיף בא להגן על ילד שאילולא הוראת הסעיף היה מורחק בשעה שהורהו שוהה בישראל כדין, אך בענייננו המצב הפוך, הקטינים הם אזרחי ישראל וההורה שוהה שלא כדין. אין בידינו לקרוא לתוך החוק את שאין בו. כפי שציין בא כוח המשיב, ככל ששיקולים הומניטריים שהועלו, כגון כאלה הקשורים במצב בריאותה של העותרת, יש בהם ממש – בידי העותרים להגיש מסמכים רלבנטיים אל המשיב, ואלה יידונו על פי נהליו. בכפוף לכך אין בידינו להיעתר לעתירה. אין צו להוצאות.