בג"ץ 7309/05 Integrated DNA Tecnologies Inc נ. מר ראובן פסח ,הממונה על הי

1.בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות מטעם המשיבה מס' 2. ההליך שבכותרת הינו עתירה לצו על תנאי ובקשה דחופה לצו ביניים. העותרות הינן חברה אמריקאית וחברת בת ישראלית, אשר עוסקות בייצור וייבוא, בהתאמה, של חלקי DNA

ו- RNA

סינתטיים לצורך מחקר ופעילות ביו-טכנולוגית. המשיבה מס' 2 הגישה תלונה אל המשיב מס' 1, הממונה על היטל היצף והיטל משווה, לפיה העותרות מיבאות את הסחורה בהיצף, כלומר באופן בו מחיר הסחורה בישראל נמוך ממחירה במדינת המקור. המשיב מס' 1 החליט כי יש יסוד לכאורה לתלונה, ולפיכך הועברו לעותרות שאלונים, עליהם נדרשו להשיב כנדרש בחוק היטל סחר, התשנ"א-1991. העותרות ביקשו לבטל את ההחלטה לפיה יש יסוד לתלונה (מיום 14.6.05), וכן ביקשו לקבוע כי מועד התשובה לשאלונים יידחה עד לאחר קבלת החלטה בבקשה שהגישו לביטול ההחלטה מיום 14.6.05.

2.העותרות טענו שורה של טענות כנגד אופן ניהול התלונה כנגדן, וכן ביקשו צו ביניים במסגרתו יידחה מועד התשובה לשאלונים, עד לאחר הכרעה בעתירה. בקשה זו הועברה לתגובה דחופה של המשיבים, והמשיבה מס' 2 הגיבה תוך 24 שעות, כנדרש. נוכח התגובה דחה בית המשפט את הבקשה לצו ביניים (החלטת כב' השופט ס' ג'ובראן מיום 1.8.05). בתגובה ביקשה העותרת למחוק את העתירה, שכן באין צו ביניים אין עוד טעם בעתירה. כן ביקשה היא כי לא יינתן צו להוצאות, מאחר ולטענתה העתירה נמחקה בלא שהיו צריכים המשיבים להגיב, ובלא שניתן צו להוצאות בהליכי הביניים.

3.המשיבה מס' 2 טענה כי יש לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת להוצאות, שכן הגם שלא נדרשה תשובה לעתירה, מכל מקום תשובה לצו הביניים נדרשה גם נדרשה, וזאת תוך סד זמנים של פחות מ-24 שעות. לפיכך נדרש מהמשיבה לפנות צוות של שלושה עורכי דין לשעות ארוכות, כולל שעות הלילה, על מנת לעבור על החומר הרב שהוגש, ולהגיב לו. בנוסף, נטען כי העותרת אף הודתה בחצי פה כי העתירה הייתה מוקדמת, שכן טרם ניתנה החלטת המשיב מס' 1 בבקשה לביטול החקירה כנגד העותרות. משיב מס' 1 הודיע כי אין הוא עומד על פסיקת הוצאות לטובתו הגם שעמדתו הינה כי לא היה מקום להגשת העתירה דנן.

4.נוכח מצב הדברים הנוכחי ועמדות הצדדים, ברי כי יש למחוק את העתירה. אשר לעניין ההוצאות, נחה דעתי כי הדין עם משיבה מס' 2 והעותרות חייבות בהוצאותיה. אין חולק כי בהגשת העתירה והבקשה לצו ביניים נגרמו למשיבה מס' 2 הוצאות, שכן נדרשה להגיש תגובה דחופה תוך 24 שעות. ניתן להבין מדוע העותרת סבורה כי העתירה כולה התייתרה, אולם בכך אין די בכדי להביא להפטרה מחבותה בהוצאות משיבה מס' 2. הלכה למעשה שקול מצב זה לאי זכייה בהליך כולו וממילא על הצד המפסיד לשאת בהוצאות הצד הזוכה (ראו בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם)). השלב בו נסתיים ההליך יכול וישפיע בנסיבות מעין אלו על שיעור ההוצאות אך לאו דווקא על עצם החבות שכאמור בוססה במקרה זה.

5.אשר לשיעור ההוצאות, הרי שהמשיבה מס' 2 טענה כי נדרשה ל-35 שעות עבודה של עורכי-דינה בסד זמנים קצר ביות רוכן להוצאות משרד שונות. לא צורפו ראיות לתמיכה בטענות אלו, אם חשבון עסקה ואם הסכם שכר טרחה. במצב דברים זה, יש לפסוק את שכר הטרחה בהתאם לסביר, ההכרחי והמידתי ובנסיבות מעין אלו (ראו בג"ץ 891/05 הנ"ל). בשים לב להיקף התגובה שהוגשה ומורכבותה וכן סד הזמנים הקצר שנדרש להכנתה, תחוב העותרת בשכר טרחת המשיבה מס' 2 בסך של 40,000 ₪. סכום זה ישא הפרישי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.