בג"ץ 750/18 מי הניה נ. שר הביטחון

1.

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת. הבקשה הועברה לטיפולי לפני ימים אחדים.

2.

העותרת 1 (להלן: העותרת ), אזרחית ישראל, פנתה למשיבים ביום 16.11.2017 בבקשה לבקר את אמה החולה המתגוררת ברצועת עזה. המשיבים קיבלו פנייה זו, לטענתם, ביום 19.11.2017, אך נמנעו מלהשיב לה. העתירה שבכותרת הוגשה כעבור חודשיים, ביום 24.1.2018. בעתירה התבקשו המשיבים להשיב לפנייתה של העותרת ולאפשר את כניסתה לרצועת עזה. תגובתם המקדמית של המשיבים הוגשה ביום 7.2.2018. בתגובה נמסר כי בקשת העותרת נבחנה ונדחתה ביום 25.1.2018. עוד עדכנו המשיבים כי תלויה ועומדת בפניהם בקשה מצד אמה של העותרת להיכנס לגדה המערבית לצורך קבלת טיפול רפואי.

3.

ביום 8.2.2017 הורה כב' השופט נ' סולברג כי העתירה תובא לדיון לפני מותב תלתא. בטרם התקיים הדיון הגישו העותרים ביום 15.4.2018 בקשה למחיקת העתירה. בבקשה זו עדכנו העותרים כי ביום 19.2.2018 יצאה אמה של העותרת לגדה המערבית לקבלת טיפול רפואי. בנסיבות אלה נטען כי העתירה התייתרה (ואכן, העתירה נמחקה בפסק-דינה של כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 16.4.2018). לצד בקשת המחיקה עמדו העותרים על פסיקת הוצאות לטובתם וביום 7.5.2018 הגישו טיעון מפורט בנושא. המשיבים מצידם טוענים כי אין מקום לחייבם בהוצאות ולחלופין טוענים כי ככל שיוחלט לפסוק הוצאות לטובת העותרים הרי שיש לעשות כן על הצד הנמוך.

4.

עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות לטובת העותרים, אם כי בשיעור מתון (לשיקולים המנחים בפסיקת הוצאות בעקבות מחיקת עתירה ראו, בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, 219 (1994)). כפי שצוין, המשיבים לא השיבו לבקשת העותרת במשך כחודשיים והעובדה שעלה בידם להשיב לפנייה זו יממה אחת בלבד לאחר הגשת העתירה מעוררת תהייה שמא ניתן היה להגיב לבקשת העותרת במועד מוקדם יותר ובכך לחסוך טרחה ומשאבים. מכל מקום יש בהשתלשלות העניינים המפורטת לעיל כדי ללמד כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת מבחינתה של העותרת. מן העבר השני יש לזכור כי העתירה לא הסתיימה בקבלת הסעד העיקרי שהתבקש בה - כניסת העותרת לרצועת עזה. אכן, סעד זה התייתר בעקבות כניסתה של אמה של העותרת לגדה המערבית, אולם ספק אם הייתה להגשת העתירה תרומה משמעותית לכך. עוד יודגש כי הטיפול בעתירה הסתיים ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי-בי דין מהותיים נוספים, ולבסוף יוער, כי העותרים לא הניחו תשתית עובדתית באשר לעלויות שהיו כרוכות בהגשת העתירה.

5.

על רקע האמור לעיל ומשאיזנתי בין השיקולים הצריכים לעניין, החלטתי לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים בסך 1,500 ש"ח.