בג"ץ 7574/14 אחמד יונס נ. שר הפנים רשות האוכלוסין וההגירה

לאחר שעיינתי עיין היטב בבקשה שבכותרת, בתגובה לה וביתר המסמכים שבתיק, ועל רקע אמות המידה הנוהגות לעניין פסיקת הוצאות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את המשיב בהוצאות לטובת העותר.

בין מועד הגשת בקשת ההתאזרחות (21.7.2013) לבין מועד הגשת העתירה (10.11.2014) חלפה תקופה של למעלה משנה ושלושה חודשים. חרף פניות חוזרות ונשנות מטעם העותר, במהלך כל אותה תקופה לא התקבלה החלטה בבקשה. למעט מכתב אחד מיום 22.10.2013, אף לא נמסר לעותר עדכון כתוב באשר לסטטוס הטיפול בה. משכך, ובשים לב גם לעובדה שתגובת המשיב אינה כוללת התייחסות פרטנית לגבי האופן שבו טופלה הבקשה, מתקבל הרושם כי היא לא נבדקה לגופה במהלך כל התקופה האמורה.

מבלי להקל ראש בטענות המשיב לעניין העומס הרב המוטל על לשכת רשות האוכלוסין במזרח ירושלים, דומני כי פרק הזמן שחלף מהווה עיכוב בלתי סביר אשר יש בו כדי להצדיק פסיקת הוצאות לטובת העותר (ראו והשוו, בג"ץ 2366/12 מטר נ' משרד הפנים (18.11.2012); עוד השוו, בג"ץ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי (25.7.2011), פיסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם). ודוק: הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע העובדה שתוך עשרה ימים בלבד ממועד הגשת העתירה נשלח למשיב מכתב ובו זימון לראיון ובקשה להשלמת מסמכים, ותוך כחודשיים מיום הגשת העתירה הסתיימו הליכי הבדיקה ובקשת ההתאזרחות נענתה בחיוב.

בשים לב לאמור ומשהבאתי בחשבון שיקולים שונים הצריכים לעניין - ובהם העובדה שהסעד ניתן לעותר זמן לא ארוך לאחר הגשת העתירה, מבלי שהיה צורך בהגשת כתבי טענות נוספים או בקיום דיון לפני הרכב שופטים; העובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר; והעובדה שלא הונחה תשתית באשר להוצאות הריאליות בהן נשא העותר - רואה אני לחייב את המשיב בשכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪ ובהוצאות משפט בסך 500 ₪.