בג"ץ 7583/99 זיו אברהם נ. איילון חברה לביטוח בע"מ

1.לפני עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן ביום 12.10.99 על ידי כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופטים ת' אור וי' אנגלרד בע"א 3464/98, לפיו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 1471/90), אשר דחה את תביעת העותר להכיר באירוע נשוא התביעה כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - החוק).

2.בין העותר לבין המשיב 2 התגלע סכסוך כספי, שהתדרדר לידי התרחשות אלימה, שבמהלכה שפך המשיב 2 דלק מתוך ג'ריקן על העותר ועל מכוניתו ומיד לאחר מכן הדליק גפרור וזרקו לעבר המכונית. כתוצאה מהמעשה נפגע העותר פגיעה קשה ושיעור נכותו הרפואית הועמד על 100%. אירוע זה התרחש בטרם נחקק תיקון מס' 8 לחוק. בית המשפט המחוזי קבע כממצא שהעותר עמד בעת האירוע במרחק של כמטר מן הרכב, ומכאן הסיק שהאירוע אינו מהווה "תאונת דרכים" במובן החוק. עם זאת הטיל בית המשפט על המשיב 2 אחריות בנזיקין בגין תקיפתו את העותר, וחייבו לשלם לעותר סכום של 1,390,000 ש"ח. העותר ערער לבית משפט זה כנגד שלילת תחולת החוק על האירוע וכנגד שיעורי הפיצויים. בית משפט זה דחה את הערעור על שני ראשיו. לעניין תחולת החוק על האירוע קבע בית המשפט שלערעור כי גם בהנחה שהעותר ישב בעת תקיפתו בתוך הרכב אין לראות בהתרחשות משום "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, הן במתכונתו לפני תיקון מס' 8 לחוק והן במתכונתו לאחריו: לפניו - משום שהרכב שימש זירה גרידא לאירוע מכוון על ידי המזיק, ואחריו - משום שמעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים" מכוח הגדרתו של מונח זה. לעניין שיעור הנזק לא מצא בית המשפט שלערעור עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא.

3.לטענת העותר מהווה האירוע במהלכו נפגע תאונת דרכים כמשמעותה בחוק לפני תיקון מס' 8, שכן הנזק שנגרם לו הוחמר כתוצאה מישיבתו ברכב, ישיבה שהיא כשלעצמה מהווה לטענתו שימוש ברכב כהגדרתו בחוק. העותר מסתמך בדבריו אלה, בין השאר, על פסקי הדין שניתנו בע"א 358/83 פ"ד מב (2) 844, ובע"א 4725/95 (טרם פורסם). לטענתו, השאלה המשפטית אותה הוא מעלה לא נפתרה בתיקון מס' 8 לחוק, שכן בהגדרת "תאונת דרכים" לפי התיקון "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, ונזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי"; לטענתו, הסיפא לפיסקה הנ"ל עשויה להוביל לתחולת החוק על נסיבות האירוע שבו נפגע גם לאחר התיקון האמור.

4.דין העתירה להידחות. אין מתקיימות בעתירה העילות לקיום דיון נוסף הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אין מדובר כאן בהלכה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, ואף אין מדובר בהלכה שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש מיוחדים. לכך יש להוסיף שהשאלה אותה מבקש העותר להעמיד לדיון היא "היכן עובר הגבול בין הגדרתו (של אירוע נזיקי) כזירה לבין ההכרה שהאירוע נתרחש עקב השימוש ברכב..."; שאלה זו נוגעת לשאלת ישום הדין על העובדות הפרטיקולריות של המקרה ולא לשאלת קביעת הנורמה הכללית החלה בענין. יתרה מזאת, אפילו לו היה מדובר בהלכה חדשה, עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים כשלעצמם את ההצדק לדון בעניין במסגרת הדיון הנוסף (ר' ד"נ 16/86 פ"ד מ (3) 443 וכן דנ"א 2485/95 (לא פורסם)). לא מצאתי בנסיבות העניין ובהלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה את אותן נסיבות חריגות שיש בהן כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף בסוגיה שביסוד העתירה, ולפיכך דינה של העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית ללא צורך בתשובה עליה.