ע"א 3464/98 אברהם זיו נ. איילון חברה לביטוח בע"מ

השופט י' אנגלרד:

לפנינו מקרה נוסף שבו נבחנים גבולות תחולתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-. המדובר במעשה נזק מכוון שהתרחש לפני תיקון מספר 8 לחוק.

1.הרקע לאירוע הוא סכסוך כספי בין ציון שמיר (להלן אכנהו "שמיר") לבין אברהם זיו (להלן "זיו"). לצערנו, התדרדר הסכסוך לידי אלימות נפשעת מצד שמיר, אשר בתום ויכוח, שעה שבעלי הריב ניגשו למכוניותיהם, שפך דלק מתוך ג'ריקן על זיו ועל מכוניתו ומיד לאחר מכן הדליק גפרור וזרקו לעבר המכונית. כתוצאה ממעשה זה נפגע זיו פגיעה קשה.

2.לגבי עצם פרטי ההתרחשות נחלקו גרסותיהם של שני המעורבים בסכסוך. לטענת זיו, הוא ניגש לרכבו, התיישב במושב הקדמי, חגר חגורת בטיחות והתניע את הרכב. בשלב זה שפך עליו שמיר את הדלק והציתו. לשמיר שתי גרסאות: בהודעתו במשטרה, אותה מסר למחרת האירוע ביום 26.4.90, הוא ציין, אם כי לא בביטחון מלא, כי הוא שפך את הדלק לאחר שיריבו יצא ממכוניתו והקניטו. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט, שמיר הודה כי יתכן שבעל דבבו היה במצב בו חצי גופו היה עדיין בתוך הרכב.

3.בית המשפט המחוזי - מפי השופט דר' ג' קלינג - ייחס חשיבות מכרעת לשאלת מקום הימצאותו של הנפגע בעת שפיכת הדלק. בית המשפט קבע כממצא, שזיו עמד בעת האירוע במרחק של כמטר מן הרכב. מכאן מסקנתו כי האירוע אינו בבחינת "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים.

4.עם זאת, הטיל בית המשפט על שמיר אחריות בנזיקין בשל תקיפתו את זיו. במסגרת אחריות זו חייב בית המשפט את שמיר לשלם לזיו פיצויים בסכום כולל של 1,390,000 ש"ח בערכי יום מתן פסק הדין. שעור נכותו הרפואית של המערער הועמד על 100%. הפיצויים לראשי הנזק השונים, המרכיבים את הסכום הכולל הם כדלהלן: סך של 300,000 בשל כאב וסבל; סך של 800,000 ש"ח בשל פגיעה בכושר ההשתכרות; סך של 20,000 ש"ח עבור תרופות ואביזרים; סך של 60,000 ש"ח עבור מיזוג אויר; סך של 30,000 בגין עזרת אשתו של זיו; וסך של 180,000 ש"ח בשל עזרת הזולת.

5.ערעורו של זיו מכוון כנגד שלילת תחולתו של חוק הפיצויים וכנגד שיעורי הפיצויים. אדון תחילה בשאלת אופיו של האירוע, דהיינו: האם לפנינו "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. טענתו של זיו היא כי טעה בית המשפט בקביעתו כי הוא עמד בעת האירוע מחוץ לרכב. יתרה מזו, גם אם עמד במרחק של כמטר מן הרכב, הרי על פי הלכת לסרי (ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח , פ"ד מב(3) 705) אירוע של הצתת רכב ובעירתו עדיין נחשב כתאונת דרכים.

6.לטעמי, גם בהנחה, כי הנפגע ישב בעת תקיפתו בתוך הרכב אין לראות בהתרחשות משום "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים במתכונתו לפני תיקון מספר 8 (לאחר התיקון, מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים" ).

7.הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שבו בוצע מעשה תקיפה נגד הנפגע, שונות מן הנסיבות של פרשת לסרי . בפרשה אחרונה זו האש לא פרצה כתוצאה ממעשה מכוון ונמצא כי הימצאותם של רכבים תרמה באופן מהותי לעוצמת הדליקה ולהגברת הנזקים. בענייננו, הרכב שימש זירה גרידא לאירוע מכוון על ידי מזיק. ברוח זו נאמרו בפרשת שולמן (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח

פ"ד מב(2) 844, בעמ' 869) על ידי חברי השופט א' ברק הדברים הבאים:

אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות ומבצע בו מעשה שוד אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצר.

והשופט ברק ממשיך בצטטו בהסכמה את הדברים הבאים שאמר חברי, השופט ת' אור, בפסק דין ת"א נצ' 230/86 דאמרי נ' חטיף ואח' :

הרכב בו נהג, לא שימש אלא זירה למעשי שוד ותקיפה שהם כשלעצמם אינם קשורים דווקא בשימוש ברכב. הרכב או כל חלק ממנו גם לא שימשו כלי תקיפה, אלא כאמור, זירה לאירוע המקרה בלבד... אין לומר, שמעשיהם של תוקפי התובע הינם במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמונים בשימוש ברכב. (שם, שם).

דברים אלה מקובלים עלי, והם מוציאים את מעשה התקיפה הנדון מגדר "תאונת דרכים". אי לכך, יש לדחות את הערעור בנקודה זו.

8.באשר לערעור על שיעור הנזק שבו חויב שמיר במסגרת דיני הנזיקין, לא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא. אחת הטענות המרכזיות בערעור היא כי בית המשפט היה צריך לפצות את הנפגע על כך שנאלץ, כתוצאה ממעשה הנזיקין, למכור מחצית מזכויותיו במפעל, אותו ניהל בעת האירוע. בית המשפט מצא כי לא הוכח כי מכירה זו גרמה לזיו נזק. כאמור, איני רואה מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט. הוא הדין לגבי יתר הטענות הנוגעות לשיעור הפיצויים.

אי לכך, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים בערעור זה בסך 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט ת' אור :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.