ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. אליהו שושי

השופט א' ריבלין :

1.בבוקרו של יום ה8.10.89-, ישב המשיב ברכבו, כשהמנוע דומם, בכניסה לבית העלמין בחיפה - מקום בו הוא משמש כקברן וכמנהל עבודה. המשיב עסק, בתוך הרכב, בעריכת חשבונות, כשלפתע הגיח מאחור רכב אחר, פגע ברכבו של המשיב, וגרם לפציעתו. את נזקיו תבע מן המערערת - חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכבו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' אריאל) דחה את טענתה של המערערת, כי רכבו של המשיב לא היה אלא "זירה" להתרחשותה של התאונה, וכי, לפיכך, אין פציעתו באה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים). בית המשפט קבע כי המדובר בחניית הרכב ליד מקום עבודתו של המשיב, וכי "ישיבה קצרה ברכב ועריכת חשבונות לפני העבודה, או תוך כדי העבודה היא אינצדנטלית לנסיעה"; עסקינן בתאונת דרכים - כך קבע בית המשפט המחוזי - הן לפי הדין אז והן על-פי הדין היום, וזאת משום שמדובר בשימוש ברכב. מכל מקום, כך קבע השופט המלומד, אין ספק, כי מכוניתו של המשיב היתה מעורבת בתאונה, ואף אם נאמר כי המשיב בבחינת "הולך רגל" היה - הרי שהיו שני כלי רכב מעורבים בתאונה, והמשיב רשאי היה לתבוע כל אחד מן המבטחים של אותם כלי הרכב.

שימוש ברכב - כך פסק בית המשפט המחוזי - אינו רק שימוש "סטרילי" (כלשונו) של נסיעה ונהיגה; גם שימוש אינצדנטלי ברכב במובנו הפשוט והטבעי, ובכלל זה גם פעולות כגון שהייה, ישיבה, רישום, כתיבה וכדומה, בין נסיעה לנסיעה, הם שימוש ברכב - כך קבע.

על יסוד כל אלה, מצא בית המשפט המחוזי, כי המשיב נפגע ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. או אז נדרש בית המשפט (הפעם מפי כבוד השופט י' גריל) לשאלת גובה הנזק. הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין על דרך פשרה לפי הוראת סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, בסכום שלא יעלה על 386,447 ש"ח. בית המשפט פסק למשיב פיצוי בסכום של 300,000 ש"ח.

2.כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לעניין החבות ולעניין הנזק, מופנה הערעור כאן. הערעור מופנה גם כנגד שתי החלטות ביניים, שניתנו בבית המשפט קמא, ואשר עניינן במינוי מומחים רפואיים.

הערעור המתייחס לשאלת החבות הוא בן שני ראשים: האחד עובדתי והאחר משפטי. במישור העובדתי, אין המערערת חולקת עוד על עצם קרות אירוע התאונה, אולם היא חולקת על "נסיבותיו". לטענתה, לא הונחה תשתית כלשהי, ואף לא נטען, כי המשיב הגיע עם הרכב לבית העלמין, או כי התכוון לנסוע לאחר מכן באמצעות הרכב, ומכאן - אליבא דהמבקשת - לא הוכח כי עסקינן בפעולה אינצדנטלית לנסיעה.

במישור המשפטי חוזרת המערערת וטוענת, כי גם על-פי גרסתו של המשיב, שימש הרכב, בעת התאונה, כ"זירה" גרידא, ועל כן לא נתקיימה דרישת הקשר הסיבתי, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של "תאונת דרכים", כמשמעות המונח הזה בחוק הפיצויים. האירוע - כך טוענת המערערת - "היה מתרחש גם אילו ישב המשיב על ספסל בשולי בית הקברות או עמד בסמוך, ואין לישיבתו [של המשיב] ברכב, לשם עריכת חשבונות, ולא כלום, עם הרכב והשימוש התחבורתי שלו הוא מיועד".

לחילופין משיגה המערערת, כאמור, על החלטת בית המשפט בנושא גובה הפיצוי, וכן מלינה היא על החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי, בהן מינה בית המשפט מומחים רפואיים.

המשיב, לעומת זאת, סבור כי בדין קבע בית המשפט קמא את שקבע, ועל כן - כך הוא טוען - יש לדחות את הערעור.

3.אומר מיד, כי דין טענותיה החילופיות של המערערת, בעניין גובה הפיצוי (שנפסק, כאמור, על דרך הפשרה, ואינו חורג מן הסכום המירבי שקבעו הצדדים), ובעניין מינוי המומחים - להידחות. השאלה היחידה הצריכה עיון, בנסיבות העניין, היא שאלת החבות. ואולם, כפי שיתבהר, גם בשאלה זו, לא נמצאה עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.התאונה נשוא הערעור ארעה ביום 8.10.89, קרי - עובר לחקיקתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים בשנת תשנ"א1990- (להלן: תיקון מס' 8). על כן, חל בענייננו הדין שקדם לאותו תיקון, לאמור - החוק כפי שנתפרש אז בפסיקת בתי המשפט. השאלה מהו "שימוש" ברכב מנועי נבחנה ופורשה בע"א 358/83

שולמן נ' ציון חברה לביטוח , פ"ד מב(2) 844. באותה פרשה קבע הנשיא (אז השופט) א' ברק, כי החניית רכב וחנייתו הם שימושי לוואי ברכב:

"החניית רכב היא שימוש לוואי בו. מטבעו של רכב שאין הוא פועל להגשמת ייעודיו בכל שעות היום, וכי בין פעילות לפעילות הוא נמצא במצב של חניה. מצב זה הנו אפוא מצב טבעי והכרחי לרכב, ועל-כן הוא בגדר שימוש לוואי".

אין נפקא מינה, כך על-פי הלכת שולמן , היכן חנה הרכב, והאם חנה במקום אסור או מותר. בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מב(3) 705, נדון מקרה בו נפגע אדם כאשר רכבו, שהיה באותה עת במצב של חניה, עלה באש. הדליקה נסתייעה בדלק שהיה במיכלי המכונית. הנשיא ברק קבע, כי "חניה בנסיבות אלה הינה שימוש טבעי ורגיל של הרכב. הסיכון אשר המכונית ובמיכליה דלק יוצרת זהה הוא בנסיעתה ובחנייתה, בין אם החניה היא לצורכי המשכתה המיידית של הנסיעה, ובין אם החניה היא לזמן ארוך יותר" ( שם , בעמ' 711). השופט ג' בך הבחין, באותה פרשה, בין אחסנת רכב ארוכת טווח, לבין החניית רכב ארעית, כגון בעת רחצה בים או בשעת מנוחה. במקרה הראשון - כך סבור היה השופט בך - אין עסקינן ב"שימוש ברכב"; שונה הדין במקרה השני, שאז מדובר ב"שימוש ברכב". הבחנה זו איננה נקייה מקשיים, אך גם על-פי המבחן הזה, המדובר בענייננו בחניה זמנית, קצרת טווח. המסקנה מן המקובץ היא, כי חניית הרכב, בנסיבות בהן חנה המשיב, היתה, נכון לאותה עת, בבחינת "שימוש ברכב מנועי".

5.ועדיין נשאלת השאלה, האם נתקיימה בענייננו הזיקה הסיבתית, המגולמת בתיבה "עקב" שבהגדרת "תאונת דרכים". זיקת הסיבתיות אוצרת בתוכה, כידוע, היבט עובדתי והיבט משפטי. בענייננו נתגלעה מחלוקת באשר להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש לבין קרות הנזק. על-פי האמור בהלכת שולמן , כל נזק הנופל למסגרת סיכון שהשימוש העיקרי ברכב, או שימושי הלוואי בו, יוצרים, הוא נזק הנגרם עקב אותו שימוש, ויש לראות באותו שימוש כגורם ממשי לנזק. מכאן, כי נזק המוסב לאדם במסגרת הסיכון הנגרם תוך כדי שימוש ברכב חונה, יבוא - על-פי הלכת שולמן - בגדר "תאונת דרכים". ואולם:

"אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד, אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצר" ( שם , 869).

במקרה כזה - כך נפסק בפרשת שולמן - הרכב אינו משמש אלא זירה למעשי שוד ותקיפה, אשר, כשלעצמם, אינם קשורים דווקא לשימוש ברכב ( שם , שם; ראו והשוו: ע"א 198/85 עמישב קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מב(3) 156). אכן, "נזק הנגרם בתוך רכב ושהרכב משמש בו רק זירה לארוע, בלא קשר לסיכון שהשימוש בו (העיקרי או המשני) יוצר, אינו נזק הנגרם 'עקב' השימוש ברכב". (ע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 522, 548; ראו והשוו: ע"א 3464/98 אברהם זיו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (תק-על 99(3) 1389); רע"א 1389/98 מזאוי נאסיף נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 207; ע"א 4725/95 "צ'מפיון ראנט-א-קאר" בע"מ נ' אייל פורטל (תק-על 97(3) 806)).

6.בענייננו, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי הנזק שנגרם למשיב בא בגדרי הסיכון הכרוך בחניה, וכי הרכב לא שימש כ"זירה" גרידא. הסיכון שהתרחש בפועל הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב חונה יוצר. זהו סיכון "טבעי" לשימוש של חניה (כלשונו של בית משפט זה בפרשת שולמן

הנ"ל, בעמ' 871-870). אכן, "אם עניין לנו בנזק שנגרם עקב שימוש ברכב... יש להטיל אחריות במסגרת החוק, וזאת גם אם נזק דומה יכול היה שיתרחש, אם החפץ, שבו נעשה שימוש, אינו מכונית" (פרשת לסרי הנ"ל, בעמ' 712). כך גם בענייננו - הטענה כי האירוע היה מתרחש גם אילו ישב המשיב על ספסל בשולי בית הקברות או עמד במקום, אינה מעלה ואינה מורידה. מה גם, שבמקרה שלפנינו, נטען כי המשיב נפגע כתוצאה מעצמת ההתנגשות, אשר הדפה את המשיב כלפי מעלה עד אשר נחבט ראשו בתקרת הרכב. אין לומר, אפוא, כי השימוש ברכב כלל לא תרם להתרחשות התוצאה, וכי היה זה אך מקרה שבשעת התאונה נעשה שימוש ברכב (ראו דברי השופט א' גולדברג בפרשת שולמן

הנ"ל, בעמ' 878-876, ובפרשת לסרי הנ"ל, בעמ' 712). כאשר מתנגש רכב נוסע ברכב חונה, יושבי הרכב החונה כמו "לכודים" בו (פרשת שולמן

הנ"ל, בעמ' 874; פרשת "צ'מפיון ראנט-א-קאר" בע"מ

הנ"ל).

7.בית המשפט המחוזי העיר, כאמור, כי הדין לא היה משתנה, גם אילו ארעה התאונה לאחר תיקון מס' 8. לכך איני יכול להסכים. הדין לאחר תיקון מס' 8 עשוי להיות שונה. בעקבות תיקון החוק, חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". על כן, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה מהווה שימוש ברכב מנועי, ועל כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, בו יושב אדם בתוך רכב, שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו, וגורם לו, לאדם, נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה); זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה "שימוש", ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה. אולם בכך לא נחרץ גורלה של התביעה. לנפגע עומדת האפשרות להגיש תביעה, מכוח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, כנגד הנוהג ברכב הפוגע וכנגד מבטחו.

בענייננו חל, כאמור, דין אחר, בשל שהתאונה קדמה לתיקון מס' 8. על כן, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת חבה בפיצוי המשיב.

8.התוצאה היא שדין הערעור להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב, בסכום של 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.