בג"ץ 8032/99 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כבוד השופטים ת' אור, י' אנגלרד וא' ריבלין) מיום 3.10.99 בע"א 4204/98 ורע"א 2248/98.

1.ביום 16.3.94 נהג המנוח שמואל מנשה ז"ל (להלן- "המנוח"), במכוניתו, בכביש המהיר מתל אביב לירושלים. באותה עת בוצעו בכביש עבודות הקמה של גשר שנועד לשאת עליו מחלף כבישים. בעת שחלף המנוח ברכבו מתחת לגשר, ומבלי שהיה מגע בין המכונית לבין הגשר, קרסו לפתע התומכות הזמניות שתמכו בגשר וקורות הבטון אשר נשענו עליהן נפלו על מכוניתו של המנוח ומחצו אותה. המנוח נהרג במקום.

משיבים מספר 6 ו7- - עיזבון המנוח והאלמנה שהיתה תלויה בו - תבעו בבית המשפט המחוזי את משיבים מספר 1-5 - מקימי הגשר - בעוולות שונות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"). לחילופין, הם תבעו את העותרת - אשר ביטחה את הרכב - בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן- "חוק הפיצויים").

2.בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' צור) קבע, כי המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי קבע כי התאונה ארעה עקב השימוש ברכב. קשר סיבתי עובדתי התקיים, שכן אלמלא נסע המנוח במכוניתו מתחת לגשר לא היה נפגע. קשר סיבתי משפטי התקיים, שכן המבחן הקובע לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון ומבחן "השכל הישר". מבחנים אלו התקיימו במקרה דנן, שכן הסיכונים אליהם נחשף נוסע ברכב מנועי כוללים שיבושים ופגעים מהסוג בהם נתקל המנוח. גם מבחן "השכל הישר" התקיים, לדעת בית המשפט, שכן "קיימת קירבה בין השימוש שנעשה ברכב לבין הנזק שנגרם שהרי מדובר בנזק שארע למערכת הכבישים ובנזק גוף שנגרם במהלך הנסיעה במכונית ועקב אותו אירוע".

העותרת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה האירוע הוא תאונת דרכים. להשלמת התמונה יצוין, כי משיב מספר 8 - המוסד לביטוח לאומי - הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה האירוע מהווה תאונת דרכים, שכן קביעה זו נטלה ממנו, לטענתו, את האפשרות לתבוע את משיבים 1 5-, בתביעת שיבוב, בגין הגמלאות ששילם, ובגין הגמלאות שעתיד הוא לשלם לאלמנת המנוח. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא קובע כי:

"...קריסתו של עץ על יושבי המכונית או בור הנפער בכביש או גשר המתמוטט והורס את הכביש - נופלים כולם בגדרם של הסיכונים שהשימוש ברכב יוצר. נזק הגוף שנגרם, בכל אותם מקרים, נופל למסגרת השימוש של הרכב למטרות תחבורה... בצדק אמרה השופטת צור כי הגשר שנועד לשאת את מחלף הכבישים 'אינו אלמנט זר לכביש בו נסעה מכונית המנוח אלא חלק ממערכת הכבישים והסיכון התעבורתי הנובע מהשימוש ברכב'. הקשר הסיבתי העובדתי מתקיים כאן בשל שנוסעי המכונית נסעו ברכבם אל מקום התאונה. הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים בשל שסיכונים הנובעים מסלילה, הרחבה, שיפוץ ושיפור של מערכת הכבישים הם סיכונים טבעיים לשימוש ברכב למטרות תחבורה" (פיסקאות 7 ו8- לפסק הדין).

3.העותרת מבקשת לקיים דיון נוסף בפסק הדין. טענתה המרכזית של העותרת היא להעדרו של קשר סיבתי עובדתי בין השימוש ברכב לבין התאונה. לטענתה, הרכב שימש רק כזירה לאירוע. התאונה התרחשה ללא קשר לשימוש ברכב, והעובדה כי הניזוק נפגע בעת שנהג ברכב היא מקרית לחלוטין. באותה מידה יכול היה להיפגע הולך רגל, רוכב אופניים או רוכב על סוס. העותרת טוענת כי פסק הדין סוטה מההלכה לפיה, כאשר הרכב משמש כזירה בלבד לאירוע התאונה, לא יראו באירוע תאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפיצויים. העותרת מפנה בענין זה לע"א 3464/98 זיו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם). באותו פסק דין נקבע כי מעשה תקיפה והצתה מכוונים כנגד מי שישב בתוך רכב אינם מהווים "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, שכן הרכב שימש כזירה בלבד לאירוע התאונה (יצוין, כי האירוע בפרשת זיו

קדמו לתיקון מספר 8 לחוק הפיצויים בו נקבעה חזקה חלוטה ממעטת לפיה אירוע מכוון איננו מהווה תאונת דרכים). העותרת טוענת כי פסק הדין קובע הלכה חדשה, לפיה יראו אירוע כתאונת דרכים כאשר התאונה אירעה עקב שימוש בדרך, שכן בעובדות מקרה זה התאונה ארעה בשל השימוש בדרך תוך כדי נהיגה ולא כתוצאה מהשימוש ברכב. עוד טוענת העותרת, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין "מפלה בין דם לדם", שכן בעוד שנוסע במכונית יוכל לתבוע מכוח חוק הפיצויים הרי שהולך רגל שהיה נפגע באותו אירוע יוכל לתבוע רק מכוח פקודת הנזיקין. לאור האמור, העותרת טוענת, כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- לקיומו של דיון נוסף. משיב מספר 8 הצטרף לעמדתה של העותרת. כן תומכים בעתירה לקיום דיון נוסף המשיבים 6 ו7-.

4.משיבים 1 - 5 סבורים, שפסק הדין אינו מצדיק קיום דיון נוסף. לטענתם, פסק הדין לא סתר הלכה קודמת, לא חידש הלכה חדשה ואף לא יצר הלכה חשובה או מוקשית. כמו כן השופטים אפילו לא נחלקו בדעותיהם. לטענתם, פסק הדין מיישם הלכות קודמות של בית משפט זה בענין תאונות דרכים. המשיבים טוענים, כי אין מקום לאבחנה בין נפילת רכב לבור שנפער בכביש - אירוע שלדעת הכל מהווה תאונת דרכים - לבין קריסת גשר על רכב נוסע. אבחנה כזו, לדעתם, היא מלאכותית לחלוטין. משיבים אלו טוענים, כי אין מקום להחיל במקרה זה, את ההלכה שכאשר הרכב משמש כזירה בלבד, האירוע איננו תאונת דרכים, שכן הלכה זו רלוונטית למקרים בהם התאונה קרתה מסיכונים שאינם תעבורתיים.

5.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. המחלוקת בין הצדדים, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, סבה סביב המונח "עקב" בהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים הקובעת כי:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מב(2) 844 קבע בית המשפט, כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי-עובדתי הוא הסיבה בלעדיה אין. והמבחן לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי הוא מבחן הסיכון. עובר לתיקון מספר 8 לחוק הפיצויים מבחן הסיכון התפרס על כל יעודיו הטבעיים של הרכב. לאחר תיקון מספר 8 הושם הדגש במבחן הסיכון ככל שהוא נוגע להגדרה הבסיסית של תאונת דרכים (להבדיל מהחזקות החלוטות המרבות), על הסיכונים הנובעים ממטרותיו התעבורתיות של הרכב.

בענייננו, בית המשפט יישם את ההלכה האמורה על העובדות הנדירות נשוא פסק דינו. הוא קבע כי התקיים הקשר הסיבתי-עובדתי, שכן לולא נהג המנוח ברכבו לא היה נפגע. וכן התקיים הקשר הסיבתי-משפטי, שכן קריסת גשר היא חלק מהסיכונים התעבורתיים אליהם חשוף מי שמשתמש ברכב. בית המשפט ציין בפסק דינו כי:

"איני רואה שוני בין המקרה הזה לבין המקרה בו נגרם נזק גוף לנוסעי רכב בשל נפילתו של שלט כבישים, התלוי כגשר מעל הכביש, על רכבם. זהו נזק הנופל בגדר הסיכונים הכלליים שהשימוש ברכב יוצר. כך גם מקום בו נגרם הנזק בשל נפילתו של תמרור או רמזור. שכיחות האירוע כשלעצמה אינה יכולה לשמש מבחן סיבתי מספיק". (פיסקה 8 לפסק הדין)

בפרשת שולמן עמדתי על הצורך להימנע מהבחנות דקות ומלאכותיות בין אירועים שונים. ציינתי כי:

"נדרשת גישה, שתציב את גבול האחריות במקומו הראוי ותמנע את הצורך ביצירת הבחנות במקרים שבהם אין הבדל. כמובן, אשליה היא לשאוף לגיבושה של גישה, הפותרת את כל הבעיות והמונעת הבחנות קשות. אין לך דבר צפוי יותר מראש מאשר התרחשות אירועים שלא ניתן היה לצפותם מראש. מקרים קשים תמיד יתרחשו... קווי הגבול בין נזק, שנגרם 'עקב השימוש' ברכב מנועי לבין נזק שנגרם שלא 'עקב השימוש' ברכב מנועי יהיו לעולם מטושטשים. כל נסיון ליצור הבחנות דקות וקווי גבול ברורים סופו כישלון... אך עלינו לעשות נסיון לפשט את ההבחנות ולהביא לידי כך, שההכרעות הקשות ייסובו על חילוקי דעות, הרלוואנטים למדיניות החוק, ולא על ניסיונות להבחין בין מצבים, שכל הבחנה ביניהם אלא מלאכותית. יש לשאוף איפוא למבחן כללי וגמיש שיסייע בפתרונן של הבעיות הקשות העולות במסגרת החוק" (עמ' 855).

עולה אם כן, כי פסק הדין נשוא עתירה זו יישם את ההלכות שנקבעו בבית משפט זה על עובדותיו המיוחדות של מקרה זה. אכן, עובדות המקרה נדירות הן. אך, אין בכך די כדי לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאותיהם של משיבים 1 עד 5 בדיון זה בסך של 4,000 ש"ח לכל אחד.