בבית המשפט העליון
בג"ץ
759/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ד' חשין
העותרת:
ורדה מור
נ
ג
ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2.היועץ המשפטי לממשלה
3.עיריית תל אביב יפו
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרת:
עו"ד רתם בראון
פסק - דין
השופטת א' פרוקצ'יה
1.
לפנינו עתירה שמתבקשים בה הסעדים הבאים:
(1)
הצהרה של בית משפט זה כי המושג "שינוי פנימי" בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 עונה למאפיינים מסוימים שהעותרת מונה בעתירה;
(2)
צו שיורה למשיבים להימנע מהגשת כתבי אישום ומנקיטת הליכים פליליים כנגד העותרת וכנגד אחרים המצויים במצבה בגין בנייה בלתי חוקית.
2.
העותרת ביצעה שינוי מבני בדירתה, שעיקרו פיצול הדירה לשתי יחידות דיור נפרדות. בעקבות זאת, הוגש נגדה אישום פלילי על הפרת דיני התכנון והבנייה בביצוע בנייה ללא היתר והוא התברר בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (ב' 10036/05) . בית המשפט הרשיע את העותרת על פי הודאתה בביצוע עבודת בנייה ללא היתר בניגוד לדיני התכנון והבנייה, וגזר על העותרת בהליך זה עונש של קנס, וכן צו הריסה של הבנייה הבלתי חוקית לביצוע עד 1.3.07, אלא אם יתקבל בינתיים היתר בנייה.
3.
העותרת לא ערערה על גזר הדין שהושת עליה. תחת זאת, פונה היא בעתירה לבית משפט זה, בטענות כנגד פרשנותן של רשויות התביעה למונח "שינוי פנימי" המופיע בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבנייה, ואשר בהפרתו היא הורשעה על פי הודאתה. הוראה זו קובעת, בין היתר, כי היתר בנייה נדרש לצורך ביצוע פעולות שונות של בנייה והריסה של בנין "למעט שינוי פנימי בדירה" והסעיף מגדיר "שינוי פנימי" מהו. באמצעות פרשנות המונח "שינוי פנימי" בהוראת החוק, כאמור, מצפה העותרת לזכות ברווח וישועה שיגברו על חובתה לקיים את פסק הדין שניתן נגדה בבית המשפט לעניינים מקומיים, שעל פיו היא חייבת להרוס את הבנייה הבלתי חוקית, ואשר ניתן כנגדה על פי הודאתה, ואשר עליו כלל לא ערערה.
4.
העותרת תוקפת את אופן התנהלותם של המשיבים, שהגישו את התביעה הפלילית נגדה, ובעיקר את הפרשנות שניתנה על ידם להוראות החוק העומדות ביסוד האישום כנגדה. לטענתה, המונח "שינוי פנימי" בדירה חל על השינוי המיבני שהיא ביצעה כאשר פיצלה דירה אחת לשתי יחידות דיור, ולפיכך, לטענתה, שינוי כזה כלל לא היה טעון היתר. מכאן, לדבריה, לא היה מקום להגשת כתב אישום נגדה ביחס לעבודות הבנייה שביצעה, והוא הדין באשר לכתבי אישום אחרים המוגשים בנסיבות דומות כנגד אזרחים אחרים.
5.
דין העתירה להידחות על הסף.
עתירתה של העותרת נדונה לכשלון וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, מושכלות יסוד הם, כי בית משפט זה אינו נזקק לעתירות מקום שנתון לעותר סעד חלופי בערכאות אחרות (בג"צ 5090/06 פלונית נ' בית המשפט לענייני משפחה באילת תק-על 2006(3) 2062; בג"צ 6163/92 אייזברג נ' שר הבינוי והשיכון פד"י מז(2) 22; בג"צ 5651/06 אריה סביר נ' בית הדין הארצי לעבודה תק-על 2006(3) 4626) . במקרה זה, הסעד החלופי שהיה נתון בידי העותרת אם סברה כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הוא ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן נגדה בערכאה הדיונית. זאת לא עשתה. די בכך לדחות את העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי.
6.
אלא, שבמקרה זה גם הסעד החלופי לא היה מסייע בידי העותרת, שהרי היא הודתה באישום שהוגש נגדה לפיו בצעה פעולות בנייה ללא היתר כנדרש בחוק, והרשעתה נסמכת על הודאתה. אילו ניסתה בערעור לבית המשפט המחוזי להעלות את שאלת פרשנותו של המושג "שינוי פנימי" בחוק התכנון והבנייה, בהקשרו לבנייה שהיא בצעה, חזקה על ערכאת הערעור שהיתה דוחה את ערעורה על הסף מן הטעם שהיא הודתה באישום בגין בנייה ללא היתר, וטענותיה לענין פרשנות המושג "שינוי פנימי" לצורך היתר בנייה עומדות בסתירה חזיתית להודאתה באשמה בבנייה שלא כדין.
ברי, כי בנסיבות אלה הודאתה של העותרת באשמה והרשעתה חוסמת לא רק את דרכה בערעור לבית המשפט המחוזי, אלא גם לבית משפט זה. אין בידי העותרת עילה טובה לפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק.
7.
אוסיף, כי נראה על פניו שהעתירה הוגשה כמוצא אחרון בידי העותרת בטרם יגיע המועד האחרון שנקבע בפסק הדין לביצוע ההריסה של הבנייה הבלתי חוקית שהוא ביום 1.3.07; ונראה כי כוונת העותרת בהגשת העתירה היתה להרוויח זמן בטרם תיאלץ לבצע את גזירת ההריסה. עתירה המוגשת ברוח זו נגועה בחוסר תום לב, ומצדיקה פסיקת הוצאות לטובת המדינה גם בלא שנתבקשה תשובה.
לאור האמור, העתירה נדחית על הסף. העותרת תשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, כ"ו בשבט תשס"ז (14.2.07).
ש ו פ ט ת
ש ו פ
ט
ש ו פ ט