בג"ץ 7645/06 יעקב כהן נ. מנהל רשות המיסים

השופטת ע' ארבל :

1.העותר עמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו באשמת ביצוע עבירות מס משנות המס 1987-1984. בשנת 1992, לאחר ארבע שנים במהלכן התנהל התיק בבית משפט השלום, הורשע העותר על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל, וקנס כספי בסך 40,000 ₪. בגזר הדין נקבע כי בסך הכל השמיט העותר בשנות המס האמורות הכנסה משוערכת בסך של כ-2 מליון ₪ וכי חובו לרשויות המס עומד – נכון לאותה עת – על מאות אלפי שקלים. בעקבות גזר הדין הוצאו לעותר שומות בשלהי שנת 1993 ובראשית שנת 1994 לשנות המס 1987-1984 (להלן: השומות ).

העותר לא הגיש ערעור מס הכנסה על שומות אלה עד לסוף שנת 2003. השומות הפכו איפוא סופיות, ומשלא שולמו, החלו ננקטים נגדו הליכים לגביית חובותיו, כמפורט בתגובת המשיבים. לא נעמוד בפירוט על נפתולי ההליכים בין הצדדים, שכן אלה פורטו בהרחבה בתגובת המשיבים. יחד עם זאת, ראוי לציין כי הסכמות שהושגו בין הצדדים לא מולאו על ידי העותר. בראשית שנת 2005 הודיעו באי כוח הצדדים בדיון בבית המשפט המחוזי כי הם יקיימו את ההסכמות שהושגו ביניהם בעבר וביקשו למחוק את הערעור. כן הוסכם על סכומי קרן המס ועל המשך הליכי ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי נתן להסכמות אלה תוקף של פסק דין.

חרף ההסכמות האמורות שזכו לתוקף של פסק דין, עד היום טרם שולמו שומות אלה במלואן והעותר העלה נגדן בחלוף השנים טענות שונות במסגרת הליכים שונים. בעתירה שלפנינו הוא מעלה טענות הן נגד רשויות מס הכנסה הפועלות לגבות את חובותיו של העותר והן נגד הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים בעניינו.

המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה. עמדתם מקובלת עלינו, כפי שיפורט להלן.

2.אגד הסעדים הראשון שמבקש העותר הינו נגד רשויות המס, ובכלל זאת ביטול הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו לחובתו מאז 1993; ביטול הקנסות שהוטלו על העותר, לאחר ששילם את הקנס שהוטל עליו בגזר הדין ונוכח מבצע "מס וחלילה" שערכו המשיבים; מתן טעם מדוע לא תוקנו שומותיו של העותר עד ליום 16.3.05 על ידי רשויות המס.

בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המשיבים כי הלכה למעשה מבקש העותר את בית משפט זה להתערב בהיקף חובותיו של העותר לרשויות המס, משל היה ערכאת ערעור, וזאת חרף פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן בהסכמת העותר. לא זו בלבד שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין חלוט, הרי שאם רצה העותר להשיג על פסק הדין – שכאמור ניתן על פי הסכמתו – היה עליו לעשות כן על דרך של הגשת ערעור אזרחי ולא על דרך של הגשת עתירה לבית משפט זה, לא למותר לחזור ולהזכיר כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט, וכך גם במקרה זה (וראו גם: בג"ץ 5839/05 חג'אזי נ' בית המשפט המחוזי בירושלים , תק-על 2005(2) 4424; בג"ץ 8875/04 יצחקי נ' מפקד כחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , תק-על 2005(1) 2081).

3.אגד הסעדים השני שמבקש העותר הינו נגד הליכי ההוצאה לפועל הננקטים נגדו. הוא טוען כי יש לראות את תיק ההוצאה לפועל בעניינו כבטל היות שלדבריו כתב ההרשאה על פיו נפתח תיק ההוצאה לפועל בטל. כן הוא מלין על כך שהטיפול בגביית חובו נעשה על ידי עורך דין פרטי הפועל ככונס נכסים, תחת שיטופל על ידי הגורמים המתאימים אצל המשיב 1. הוא מעלה טענות נוספות ביחס להליכי ההוצאה לפועל נגדו, אולם איני רואה לפרטן.

בצדק טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות בקשר זה מן הטעם שלעותר עומד סעד חלופי בדמות פניה לראש ההוצאה לפועל או לבית המשפט המחוזי (סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). העותר אכן נקט הליכים שכאלה בפני ראש ההוצאה לפועל, אך נמנע מלציין הדבר בעתירתו ובכך יש טעם לפגם המתווסף להתנהלותו הכוללת של העותר, כפי שהיא מצטיירת מכתבי הטענות שבפנינו – התנהלות המכוונת ל"משיכת" ההליכים לאין קץ על מנת לחמוק מתשלום חובותיו.

די בטעמים אלה על מנת להביא לדחיית העתירה, מבלי שנידרש למלוא הטענות שהועלו.