בג"ץ 7652/19 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט נ' הנדל:

1.

לאחר עיון ראשוני בעתירה – שבמסגרתה ביקשה העותרת להורות למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני האזורי ) "לחדול מלעסוק בתיק רכוש ומשמורת אשר מתנהל בין העותרת למשיב 3" – הוריתי לעותרת להבהיר מדוע לא תידחה העתירה על הסף "בשל השיהוי בהגשתה, שעה שהשגותיה בנוגע לסמכות הערכאות הדתיות ופסילת הדיינים מופנות כלפי החלטות שהתקבלו כבר במהלך השנים 2015 ו-2016".

העותרת, שאינה מיוצגת טענה בתגובה כי לא דבק בהתנהלותה שיהוי סובייקטיבי, הואיל והיא מיצתה "במשך כל חמשת השנים את כל ההליכים האפשריים העומדים לרשותה אצל הרשויות המוסמכות" – ובהן מבקר המדינה, שר הדתות, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, שרי המשפטים והדתות, ו"הצעת חוק לח"כ". זאת ועוד, יש לזקוף חלק מן האיחור לחובתם של קשיי ייצוג הנובעים ממצבה הכלכלי, ושל סחבת שהיא מייחסת לבית הדין הרבני האזורי. לדידה, "הגשת העתירה באיחור אינה פוגעת במשיבים", משום שאין הצדקה להמשך הדיונים בבית הדין הרבני האזורי (שהדיון האחרון בו התקיים, לדבריה, ביום 31.5.2018), ובכל מקרה, האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק מצדיק את בירור עתירתה לגופה.

2.

דין העתירה להידחות על הסף עקב השיהוי בהגשתה. אכן, בדרך כלל אין לזקוף לחובת העותר את מאמציו למיצוי ההליכים המינהליים עובר להגשת עתירה, אך יש לזכור כי "עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות" (בג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד לג(1) 271, 273 (1979)). עת למצות הליכים, ועת למצות את מיצוי ההליכים ולעתור. זאת, על אחת כמה וכמה ביחס לצעדים שספק רב אם ניתן להגדיר כמיצוי הליכים, דוגמת "הצעת חוק לח"כ", או פנייה לגורמים פוליטיים וציבוריים שונים, שאין בידיהם כל אפשרות להשפיע על ההליכים השיפוטיים הקונקרטיים בעניינה של העותרת (והשוו בג"ץ 4550/13 בהט נ' שר הבריאות , פסקה 22 (6.10.2013)). בנסיבות אלה, עולה כי חל בענייננו שיהוי סובייקטיבי, ומאחר שהחומר מעיד כי הערכאות הדתיות דנו בשנים שחלפו מאז נדחו טענות העותרת במישורי הסמכות והפסלות בקשת רחבה של נושאים – בין היתר, מוזכרים בעתירה דיונים והחלטות משנת 2018 בענייני כתובה, מזונות, רכוש משותף ומשמורת ילדים – הרי שגם שיהוי אובייקטיבי לפנינו. לפיכך, אין עוד מקום להחזיר את הגלגל לאחור, ולדון מחדש בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני האזורי.

ודוקו, כאשר העתירה מצביעה על פגם חמור, אינטרס ההגנה על שלטון החוק עשוי להצדיק את בירור הטענות לגופן. ברם, על רקע המגמה הכללית באשר לעיתוי העלאת חוסר הסמכות העניינית – נוכח העדפת שיקולים של תום לב דיוני, מניעת שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעילות דיונים (ראו, למשל, רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי , פסקה 21 (25.12.2012)) – סבורני שאין בתשתית שפרשה העתירה כדי לגבור על השיהוי החריף שנפל בהגשתה.

3.

אשר לטענה שהועלתה בשולי העתירה, ובתגובה המשלימה, לפיה אפשר ש"במצב הנוכחי, לאחר שחלפו כ-6 שנים מפתיחת התיק [...] יש כדי להצדיק סטייה מכלל הסמכות הנמשכת", התמונה הפוכה: מבלי להביע עמדה לגופה של הטענה, אין בעתירה אינדיקציה לכך שהיא הועלתה, בצורה זו, בפני בית הדין הרבני האזורי – שלא לדבר על ערכאת הערעור הדתית. רכיב זה של העתירה נגוע, אפוא, באי מיצוי הליכים.

4.

מטעמים אלה, העתירה כולה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.