בע"מ 3683/21 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.4.2021, בעמ"ש 29326-06-20 ובעמ"ש 59085-10-20 (השופטת מ' ברנט , השופטת ו' פלאוט , והשופט צ' ויצמן ), שבגדרו נדחו ערעורים שהגישה המבקשת על שני פסקי דין של בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה, מיום 4.5.2020 בתלה"מ 56557-07-19, ומיום 30.8.2020 בתמ"ש 67542-06-20 (השופטת נ' גדיש ), כך שנקבע כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בסוגיות איזון דמי השימוש בדירות הצדדים, כמו גם בענייני המשמורת לגבי שתיים מבנותיהם.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור, על נספחיה, ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה, באתי לכלל מסקנה כי דינה לדחייה, וזאת בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הגם שבפי המבקשת טענות רבות בנוגע לשאלות רוחב עקרוניות המתעורר בענייננו – עיון מעמיק בטענותיה, מעלה כי לא כך הוא הדבר. בית המשפט לענייני משפחה, בשני פסקי הדין שיצאו תחת ידיו, בחן את הדברים, והגיע לכלל מסקנה כי הסמכות לדון בשתי הסוגיות – דמי השימוש בדירות, ומשמורת הבנות – נתונה לבית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי נדרש לערעורים. לגבי סוגיית דמי השימוש – נקבע כי בהינתן שהמבקשת בחרה שלא לערער על קביעת בית הדין הרבני האזורי כי לו הסמכות לדון בעניין, הרי שבדין לא היה מקום לכך שבית המשפט לענייני משפחה יתערב בקביעתו-זו, מטעמי כיבוד ערכאות (ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן , פ"ד נז(2) 118, 140-135 (27.1.2003)). אשר לשאלת המשמורת – הובהר כי בית המשפט לענייני משפחה מצא שבית הדין הרבני האזורי קנה סמכות לדון בסוגיה, לאחר שדן בה לגופה בעבר; בית המשפט המחוזי קבע כי בדין נקבע כך, מאחר שבנסיבות המקרה קנה בית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בעניין (ראו: בג"ץ 7212/09 פלוני נ' פלונית , פסקה 22 (3.7.2013)).

הנה כי כן, פסקי הדין בנדון דידן – נטועים בגדרי הדין; מטענות המבקשת, בדבר הסוגיה העקרונית שמתעוררת נוכח התייחסות בתי המשפט לפסק הדין בבג"ץ 7652/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (12.2.2020), שנגע גם הוא לעניינם של הצדדים – לא שוכנעתי; וסוגיה אחרת החורגת מדל"ת אמות העניין הנדון – לא מצאתי; גם לא חשש לעיוות דין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.