בג"ץ 7693/98 לסלי בן ברוך נ. ברוך בן ברוך

מאחר והעותרת הודיעה כי היא חוזרת בה מעתירתה, העתירה נמחקת בזה.

לעניין ההוצאות, ייאמר כי לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה כי אין יסוד לחיובו של המשיב בהוצאות.

הפסיקה קבעה (בג"ץ אלנסאסרה נגד שר השיכון , פ"ד מח(4) 217) את הקריטריונים דלהלן, על מנת לקבוע האם יש לחייב את המשיב בהוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו:

האם היה צידוק בהגשת העתירה?; האם לא הזדרז העותר ופנה לבית משפט זה טרם שמיצה את האפשרויות הפתוחות בפניו אצל הרשויות המוסמכות?; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה?; האם עצם הגשת העתירה היא זו אשר הניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד שנתבקש בעתירה, עוד קודם שנתברר העניין בבית המשפט?;

בענייננו, ביקשה העותרת לתקוף צו עיקול זמני אשר הוצא בידי משיב 2 לעתירה. מאחר ומדובר בתקיפתו של סעד שהוא מטבעו סעד זמני, שאינו מכריע סופית בזכויות הצדדים בתיק שהתנהל בפני משיב 2, הרי שספק, לאור זמניותו של צו העיקול, האם היה צידוק וטעם בהגשת העתירה.

נראה, כי לאור הערעור שהגישה העותרת על החלטתו של המשיב 2 בפני המשיב 3, יש לומר כי העותרת מיצתה את ההליכים העומדים בפניה לתקיפת החלטתו של משיב 2. כן יש לציין, כי לא עולה מנתוני העתירה כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה. עם זאת, יש לציין כי מאחר ומדובר בצו זמני, הרי שיש לקבוע בהכרח כי העותרת צפתה מצב שבו במסגרת העתירה הצו - ולכן גם העתירה עצמה - לא יהיו עוד אקטואליים.

לאור האמור לעיל, ברור כי לא עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה את המשיב 2 להעניק לעותרת את הסעד המבוקש בעתירה, אלא הסעד המבוקש ניתן לעותר מאליו, על ידי עצם פקיעת תוקפו של הצו הזמני, והסירוב להארכתו.

בשים לב לכל האמור לעיל, הנני קובעת כי לא הוכח בפני כי יש בסיס לבקשה לחיוב המשיב בהוצאות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.