בג"ץ 7710/98 הרב בנימין כהן נ. שר הפנים

השופט א' מצא:

העותר בבג"ץ 8494/00, יצחק זוהר, מכהן כראש המועצה הדתית בנתיבות מאז שנת 1990. בעקבות בחירתה של מועצה מקומית חדשה לנתיבות פתח השר לענייני דתות, בשנת 1999, בהליכים לחידוש הרכבה של המועצה הדתית. במסגרת זו הודיעה הרבנות המקומית נתיבות, כי מועמדה להרכב המועצה הדתית הוא העותר. כעבור זמן אישרה המועצה המקומית נתיבות את רשימת מועמדיה למועצה הדתית ובמסגרת החלטתה הסכימה גם למועמדותו של העותר. זמן מה קודם לכן הוגש נגד העותר כתב-אישום המייחס לו ביצוע עבירה של סחיטה באיומים בניגוד לסעיף 428 לחוק העונשין. בשל כך הודיע השר לענייני דתות, כי אינו מסכים להכללתו של העותר ברשימת המועמדים לכהונה במועצה הדתית החדשה. הרבנות המקומית נדרשה להציע מועמד אחר מטעמה, אך היא לא עשתה כן. לאור חילוקי הדעות בין הרבנות המקומית והמועצה המקומית לבין השר לענייני דתות, בדבר הרכבה של המועצה הדתית החדשה, הועברה ההכרעה במחלוקת (בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-) לוועדת נציגי השרים. ועדת נציגי השרים החליטה, ברוב דעות, כי אין מקום שהעותר ישמש כחבר במועצה הדתית החדשה, וזאת לנוכח כתב האישום החמור שהוגש נגדו. עם זאת נמנעה מלקבוע את הרכבה הסופי של המועצה הדתית ולרב העיר נתיבות ניתנה הזדמנות להציע מועמד אחר תחת העותר.

בעתירה שלפנינו משיג העותר על צדקת החלטתו של השר לענייני דתות, וכיוצא בזה על החלטתה של ועדת נציגי השרים, שלא לאשר את מועמדותו לחברות במועצה הדתית החדשה. המועצה המקומית נתיבות (בבג"ץ 8599/00) והרבנות המקומית נתיבות (בבג"ץ 8684/00) אף הן עותרות נגד החלטותיהם של השר לענייני דתות ושל ועדת נציגי השרים. שלוש העתירות סומכות על טענה עיקרית משותפת והיא, כי בפתיחת הליך פלילי נגד מועמד לחברות במועצה מקומית, או במועצה דתית, אין כדי לפסלו לכהונה לה יועד. טענה זו נאחזת בהוראת סעיף 101(7) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א1950-, המורה כי ייפסל לכהונה "מי שחוייב בדין, בפסק-דין סופי, על עבירה שיש בה קלון, תוך חמש שנים הקודמות ליום בו היה לחבר המועצה, או שחוייב בדין כאמור לאחר שהיה לחבר המועצה". הוראת פסלות זו חלה גם על חבר ומועמד לחברות במועצה דתית (סעיף 3א לחוק שירותי הדת היהודיים). טוענים באי-כוח העותרים, כי משגילה המחוקק את דעתו להחיל דין פסלות רק על מי שחוייב בפסק-דין סופי על עבירה שיש בה קלון שוב לא היה רשאי השר לפסול את מועמדותו של העותר אך בשל האשמתו בעבירה מן הסוג האמור.

באנו לכלל מסקנה כי דין הטענה האמורה להידחות. אכן נכון הדבר כי הגשת כתב-אישום - להבדיל מהרשעה בפסק-דין סופי - אינה מובילה לפסילתו האוטומטית של חבר או של מועמד לחברות במועצה הדתית. ברם, במסגרת שיקוליו, אם להסכים למועמדותו של העותר או לסרב לה, רשאי היה השר לייחס משקל לעובדה שנגד העותר תלוי ועומד כתב-אישום בעבירה כה חמורה. בטענות אחרות שהעלו העותרים אין כל ממש. כך, למשל, אין יסוד לטענתם שפסילת מועמדותו של העותר פוגעת בחופש העיסוק שלו, והוא הדין בטענתם כי האשמתו בעבירה שנעברה, על-פי הנטען, שלא במסגרת מילוי תפקידו הציבורי, אינה רלוונטית. נוסיף ונאמר כי בהחלטת השר, לפסול את מועמדותו של העותר, לא זה בלבד שאין פגם שיצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתו, אלא שיש בה אף משום מסר ראוי בדבר החיובים המוטלים על רשויות ציבור המופקדות על הצעת ומינוי מועמדים למשרות ציבוריות. כל שאמרנו ביחס להחלטתו של השר לענייני דתות חל, מניה וביה, גם על החלטתה של ועדת נציגי השרים.

תלויה לפנינו עתירה נוספת, שהוגשה מטעמו של הרב בנימין כהן בבג"ץ 7710/98. עניינה העיקרי של עתירה זו, שהוצא בה צו-על-תנאי, הוא בהשגה על כשירותם של המשיבים יחיאל זוהר ויצחק זוהר (האחרון הוא העותר דנא) לכהן במקביל, הראשון כראש המועצה המקומית נתיבות והאחרון כראש המועצה הדתית. יחיאל זוהר ויצחק זוהר הם אחים, ולטענת הרב בנימין כהן, כהונתם במקביל בראשות המועצה המקומית ובראשות המועצה הדתית קולעת אותם, בהכרח, לניגוד עניינים, בשל מגוון הנושאים שבהם כרוכה עבודת המועצה הדתית במועצה המקומית.

ניגוד עניינים זה, ככל שהוא קיים, הינו נחלתה של המועצה הדתית היוצאת, המכהנת ברציפות מאז שנת 1990. יש יסוד להניח שעם השלמת הרכבה של המועצה הדתית החדשה, שלנוכח הכרעתנו בעתירות האחרות יצחק זוהר לא יוכל להימנות בין חבריה, מתייתר הצורך לדון בשאלת התקיימות ניגוד עניינים כנטען בעתירתו של בנימין כהן. השאלה היא במידה רבה נחלת העבר ולנוכח ההנחה שבעתיד הקרוב תחדל להיות בעלת משמעות מעשית, לא מצאנו טעם להכריע בה.

בעתירתו משיג הרב כהן על עניין נוסף והוא החלטת המועצה הדתית נתיבות לערער לפני בית הדין הארצי לעבודה על פסק-דינו של בית הדין האיזורי לעבודה לפיו נתקבלה תביעתו של הרב כהן בעילה של פיטורין בלתי מוצדקים ממשרתו במועצה הדתית. שקלנו את טענותיו בעניין זה והגענו לכלל מסקנה, כי חלק זה של עתירתו אינו מעמיד עילה ראויה להתערבות בית המשפט.

התוצאה היא, אפוא, שאנו דוחים את ארבע העתירות ובנסיבות העניין נימנע מלעשות צו להוצאות.