בג"ץ 7749/96 פלוני נ. יהודה דוד

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7211/96

ע"א 7749/96

בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט ח' אריאל

המערערת בע"א 7211/96: Sicar S.P.A. (חברה זרה)

המערערת בע"א 7749/96: צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ

נ ג ד

המשיבים בע"א 7211/96: 1. צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ

2. יהודה דוד

3. עדי דוד

המשיבים בע"א 7749/96: 1. יהודה דוד

2. עדי דוד

3.

Sicar S.P.A. (חברה זרה)

4. יצחק סיידון

ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 2.9.96 בת.א. 2404/89

שניתן על-ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל

תאריך הישיבה: ח' בתמוז תשנ"ח (2.7.98)

בשם המערערת בע"א 7211/96

(המשיבה מס' 3 בע"א

7749/96): עו"ד אורי סודרי

בשם המערערת בע"א 7749/96

(המשיבה מס' 1 בע"א

7211/96): עו"ד דוד גולן

בשם המשיבים מס' 2 ו3-

בע"א 7211/96

(המשיבים מס' 1 ו2- בע"א

7749/96): עו"ד ניל סמולט; עו"ד עמיר לוי

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העובדות, ההליכים והטענות

1.צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבניה בע"מ (המערערת בע"א 7749/96; להלן: היבואנית) היא היבואנית הבלעדית של מכונות לנגרות ועיבוד עץ המיוצרות על-ידי החברה האיטלקית Sicar S.P.A.

(המערערת בע"א 7211/96; להלן: היצרנית).

בשנת 1987 ביקשו האחים יהודה ועדי דוד (להלן: המשיבים), שאותה עת ניהלו נגריה ביוקנעם, לייצר לוחות-עץ מצופים פורניר. לצורך כך הם התקשרו עם היבואנית. מנהל היבואנית, יצחק סיידון (להלן: סיידון), הציע להם לרכוש מערכת מכונות, שלדבריו ניתן לייצר באמצעותן את לוחות-העץ המבוקשים, ואף הציג בפניהם פרוספקטים של מכונות אלה. המשיבים לא הסתפקו במידע זה, ועל-פי דרישתם, ובמימון היבואנית, ביקרו במפעלה של היצרנית באיטליה וקיבלו הסברים מפי אנשיה. אלה הציעו למשיבים ציוד שהיה שונה במידת-מה מהצעתה המקורית של היבואנית. המשיבים הזמינו את הציוד שהוצע להם על-ידי היצרנית, אשר כלל גיליוטינה, תופרת, מכונת-ליטוש, מורחת-דבק, מכבש ומקדחה, ושילמו תמורתו בתאריך 14.6.1987 סך של 107,635 ש"ח בצירוף מע"מ.

2.המכונות הותקנו בנגריית המשיבים בתאריך 21.6.1987. ברם, המשיבים לא הצליחו לייצר באמצעותן לוחות-עץ מצופים פורניר. אף הטיפולים שנעשו על-ידי טכנאים מטעם היבואנית, ומאוחר יותר גם על-ידי טכנאי שנשלח על-ידי היצרנית מאיטליה, לא הועילו.

3.בתאריך 4.5.1988 הודיעו המשיבים ליבואנית ולסיידון כי הם מבטלים את הסכם הרכישה בשל הליקויים במכונות. הם דרשו הן מן היבואנית והן מסיידון, שאותו ראו כאחראי באופן אישי כלפיהם, להחזיר להם את הכסף ששולם תמורת המכונות, בצירוף פיצויים בסך 20,000 ש"ח לחודש מאז מועד התקנת המכונות. כן הודיעו המשיבים כי לאחר ביצוע התשלום יהיה על היבואנית וסיידון לסלק את המכונות מהנגרייה. בתאריך 19.6.1987 השיבה היבואנית כי הציוד שסופק היה תקין וכי שורש התקלות מצוי, בין השאר, בצנרת הלקויה של הנגרייה. עוד כתבה היבואנית למשיבים כי הגם שהציוד שסופק להם תואם את ההזמנה המקורית, מוכנה היא לספק ללא תשלום נוסף מלטשה ידנית שעל חסרונה התלוננו המשיבים.

4.המשיבים נטלו את המלטשה הידנית שהוצעה להם על-ידי היבואנית, אך גם בעזרתה לא הצליחו לייצר לוחות-עץ מצופים פורניר. לפיכך, הודיעו המשיבים ליבואנית בתאריך 28.8.1988 כי הם שוקלים למכור את המכונות על-מנת לצמצם את נזקם. מתצהירו של סיידון עולה כי הוא עצמו היפנה את המשיבים לקונה פוטנציאלי, שהיה מוכן לשלם עבור המכונות סכום השווה ל60,000- דולר. בסופו של דבר, המשיבים לא מכרו את המכונות, אלא השתמשו בהן לעבודות נגרות שונות.

5.בתאריך 25.1.1990 הגישו המשיבים תובענה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד היבואנית וסיידון. בגדר תובענה זו תבעו המשיבים מן השניים להשיב להם את הכספים ששולמו עבור המכונות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן פיצויים בגין עוגמת-נפש, פגיעה במוניטין ונזק מיוחד שנגרם להם עקב הרחבה שערכו במבנה לצורך קליטת המכונות.

היבואנית, מצידה, שלחה הודעת צד שלישי ליצרנית. השתיים התגוננו בטענה כי המכונות היו תקינות. כן טענה היבואנית כי תפקידה בעיסקה הסתכם בתיווך בין המשיבים ליצרנית. היצרנית טענה כי סיפקה את המכונות בהתאם להזמנה שקיבלה מן היבואנית.

6.בתוך כך, בראשית שנת 1993, פרצה שריפה בנגרייה, שתכולתה הייתה מבוטחת בסכום הנמוך במידה רבה משוויה. המשיבים תבעו מחברת הביטוח את דמי הביטוח על נזקיהם. יהודה דוד הצהיר בפני חוקר מטעם חברת הביטוח כי לאחר שהתברר למשיבים שהמכונות שאותן רכשו באיטליה אינן מסוגלות לייצר לוחות-עץ מצופים פורניר, הם השתמשו בהן לביצוע עבודות עץ ופורמייקה אחרות. הוא הדגיש כי הואיל והתביעה שהגישו נגד היבואנית תלויה ועומדת אין הוא רוצה להרחיב בעניין זה, אך ביקש לציין כי המכונות פעלו באופן תקין. בתום החקירה, גבו המשיבים את דמי הביטוח בסך של 46,000 ש"ח בגין הגיליוטינה והתופרת שנשרפו כליל. ביולי 1993 מכרו המשיבים תמורת 29,000 ש"ח את מכונת-הליטוש, מורחת-הדבק והמכבש, והותירו בידיהם את המקדחה ואת מלטשת-היד.

7.בית-המשפט המחוזי (השופטת ד"ר דרורה פלפל) בחן את עובדות המקרה על-פי הראיות שהובאו בפניו. בית-המשפט קבע, כי בהחלטתם להזמין את המכונות לא הסתמכו המשיבים על דברי סיידון, אלא החליטו להתקשר בעיסקה על-סמך מראה עיניהם במפעל היצרנית באיטליה ועל בסיס המידע שנמסר להם שם. בית-המשפט אף מצא, כאמור, כי המשיבים בחרו את המכונות על-פי המלצת היצרנית, שהייתה שונה מן ההצעה המקורית שהציע להם סיידון, וכי הזמנת הציוד שהגישו לבסוף ליבואנית התבססה על הדברים שלמדו מאנשי היצרנית במהלך הביקור באיטליה. באשר להתאמת המכונות שנרכשו לייעודן, העיד כל אחד מן הצדדים מומחים שתמכו בעמדותיו. בית-המשפט העדיף בעניין זה את עדויות המשיבים ומומחיהם על-פני עדויות מומחי היבואנית והיצרנית, וקבע כי "חלק מן המכונות לא היה לפי ההזמנה", וכי, על-כל-פנים, "המכונות שסופקו לא היו מסוגלות לשרת את קו הפורניר שרצו [המשיבים] להקים, בתנאי הארץ ובצורת עבודה רגילה".

על-יסוד הממצאים האמורים דחה בית-המשפט המחוזי את התביעה האישית נגד סיידון. באשר ליבואנית, נקבע כי זו הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשיבים ולפיכך היא אחראית כלפיהם בנזיקין, וכי, על-כל-פנים, היא אחראית כלפי המשיבים גם במישור החוזי. זאת, בשל אי-ההתאמה האמורה של המכונות לייעודן. בהקשר זה נדחתה טענת היבואנית, שלפיה שימשה כמתווכת בלבד בין המשיבים ליצרנית.

לגבי היצרנית פסק בית-המשפט המחוזי כי היא אחראית למחצית הנזק שנגרם למשיבים, וזאת בשל הפרת חובת הזהירות שהייתה חייבת הן כלפי היבואנית והן כלפי המשיבים. טענות היבואנית והיצרנית, שלפיהן יש להפחית מן הפיצויים את שווי המכונות, נדחו. בית-המשפט קבע כי משלא תבעה היבואנית את השבת המכונות מיד לאחר ביטול החוזה, קיבלה על עצמה את הסיכון ששווי המכונות לא יישמר.

בית-המשפט המחוזי חייב איפוא את היבואנית בהחזר התשלום המשוערך ששילמו לה המשיבים בגין המכונות בסך של 535,745 ש"ח, בניכוי דמי-הביטוח והתמורה שקיבלו המשיבים עבור המכונות שמכרו, שערכם המשוערך עמד על סך של 80,769 ש"ח. אשר לפיצויים שנתבעו, מצא בית-המשפט המחוזי כי עלה בידי המשיבים להוכיח נזק בשיעור כולל של 50,000 ש"ח בלבד.

בסך הכול חויבה איפוא היבואנית לשלם למשיבים סך של 504,976 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, ואילו היצרנית חויבה לשלם ליבואנית מחציתו של סכום זה.

8.המשיבים, שזכו בעיקר תביעתם נגד היבואנית, קיבלו עליהם את הדין. ואילו היבואנית והיצרנית עירערו, כל אחת בנפרד, על פסק-הדין.

בערעוריהן טענו השתיים כי הציוד שסופק למשיבים היה תקין והתאים למטרתו, וכי התקלות אירעו בעטיים של המשיבים - אם משום שלא ידעו כיצד להפעיל את הציוד, ואם משום שמערכת החשמל ולחץ המים בנגרייה, וכן גודל הנגרייה, לא התאימו להפעלת הציוד. עוד טענו הן כי משנהגו המשיבים במכונות מנהג בעלים, מן הדין היה לחייבם לנכות מן הסכום שנפסק להם את שוויין המשוערך של המכונות. על-כל-פנים, כך נטען, המשיבים היו חייבים למכור את המכונות במחיר שהציע להם סיידון, וזאת בגדר הנטל שעל הנפגע להקטין את נזקו מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970- (להלן: חוק התרופות). לחלופין טענה היבואנית כי היצרנית לבדה נושאת באחריות ביחס לתקינות המכונות. היצרנית טענה כי אי-ההתאמה שנקבעה בפסק-הדין הינה תולדה של ההזמנה שהגישה לה היבואנית, וכי היא, מצידה, סיפקה את המכונות שהוזמנו על-ידי היבואנית.

המשיבים הגנו על פסק-הדין, וטענו כי המערערים תוקפים ממצאים עובדתיים, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם.

עילות האחריות

9.ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי מעוגנים בראיות שהיו מהימנות עליו, ואין מקום להתערב בהם. יש איפוא לבחון את הערעור על בסיס העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה.

על-פי עובדות אלה, לא מצאתי יסוד למסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי הפרת חוזה המכר היוותה עוולה כלפי המשיבים על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא כי המשיבים לא רכשו את הציוד על-סמך מידע שקיבלו מן היבואנית, אלא הסתמכו בעניין זה על היצרנית, שנגדה כלל לא הגישו תביעה, בעוד שהיבואנית הזמינה את המכונות מן היצרנית על-פי ההוראות שקיבלה מן המשיבים בעקבות ביקורם באיטליה. על-יסוד ממצא זה אף נדחתה התביעה האישית נגד סיידון.

מנגד, ברור על-פי ממצאיו של בית-המשפט המחוזי כי נקשרו הסכמי מכר בין המשיבים ליבואנית ובין היבואנית ליצרנית, וכי הסכמים אלה הופרו משלא התאימו המכונות לייעודן. שכן, האחריות החוזית הינה אחריות מוחלטת, שאינה מותנית, כעיקרון, בהלך מחשבתו של המפר. ראו, למשל, ע"א 3912/90 Eximin S.A. , תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ , פ"ד מז(4) 64, בע' 81.

מכאן, שהמשיבים - שהם הצד הנפגע מהפרת החוזה - זכאים לפיצויים בגין ההפרה מכוח סעיף 10 לחוק התרופות.

ברם, בנוסף לתביעתם לפיצויים, ביטלו המשיבים את החוזה, וביטול זה מקנה לשני הצדדים את הזכות להשבת הדברים שניתנו על-פי החוזה.

חובת ההשבה

10.בעקבות ביטול חוזה שהופר, מקנה סעיף 9(א) לחוק התרופות לנפגע בלבד את הזכות לבחור בין השבה בעין לבין תשלום השווי. אך להוציא פריווילגיה זו של הנפגע, חלה חובת ההשבה על הנפגע ועל המפר במידה שווה, ואין היא מותנית בדרישה מיידית להשבה, כפי שסבר בית-המשפט המחוזי. שכן, מטרת ההשבה הינה מניעת התעשרות בלתי-צודקת של צד לחוזה, ומטרה זו מושגת על-ידי החזרת מצבו של צד, שקיבל דבר מכוח החוזה, לשלב שבו טרם נכרת חוזה. ראו דברי השופט שלמה לוין בד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. , פ"ד מב(1) 221, בע' 235. כך, למשל, בחוזה-מכר עלול קונה-נפגע להתעשר על חשבון מוכר-מפר, אם הנפגע יורשה להמשיך להחזיק בנכס, בעוד שהמפר יחויב, בנוסף לתשלום פיצויים, בהשבת התמורה החוזית ששולמה לו על-ידי הנפגע בעד הנכס. עמד על-כך השופט מצא:

...ההשבה, עליה מורה סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), מיועדת, בדרכה שלה, למנוע התעשרות בלתי צודקת. להבדיל מן העילה לקבלת תרופה "חוזית", העומדת רק לצד הנפגע מהפרת החוזה והמיועדת לתקן את הפגיעה שגרמה ההפרה ל"אינטרס הציפייה" שלו שהחוזה יקוים, מוקנית עילת ההשבה לכל אחד מן המתקשרים בגין מה שנתן למשנהו על-פי החוזה. "אינטרס ההסתמכות", לבל יתעשרו זה על חשבון זה שלא כדין, הינו אינטרס המשותף לשני הצדדים, ושורת הצדק מחייבת לספקו על-ידי החזרתם למצבם הטרום-חוזי. מקור הזכות המשפטית, ממנה צומחת עילת ההשבה האמורה, איננו בדיני חוזים, אלא בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

[ע"א 588/87 א' כהן ואח' נ' שמש , פ"ד מה(5) 297, בע' 317]

בענייננו, על-פי סעיף 19 לחוק התרופות עמדה לכאורה למשיבים הזכות לעכב את השבת המכונות עד להשבת התמורה החוזית ששילמו בגינן. ואולם, המשיבים לא התכוונו אך לעכב את השבת המכונות, אלא נהגו בהן מנהג בעלים. כאמור, אף כי בתחילה שקלו למוכרן, הם לא עשו כן לבסוף, אלא השתמשו במכונות במשך כשש שנים. לאחר מכן גבו המשיבים דמי-ביטוח עבור שתי מכונות, מכרו שלוש אחרות, וכיום הם מחזיקים בשתי המכונות הנותרות. התנהגות זו מלמדת כי המשיבים החליטו שלא להשיב בעין את המכונות ליבואנית, ומכאן שעל-פי סעיף 9(א) לחוק התרופות חייבים הם לשלם לה את שוויין.

11.הכללים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין מחייבים, ככלל, השבה של שווי הנכס בערכים ריאליים, ולעיתים אף בתוספת דמי שימוש. ראו ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח' , פ"ד מ(3) 169, בע' 213; דוד קרצמר, "על שיקול הדעת השיפוטי ותוצאות ביטול חוזה שהופר",

משפטים ח (תשל"ז-תשל"ח) 138, בע' 149. עם זאת, על אף שחובת ההשבה אינה מבחינה כאמור בין מפר לנפגע, עשוי בית-המשפט, בנסיבות מסוימות, להתחשב באשם של הצדדים לעניין שערוך דמי ההשבה. ראו, למשל, ע"א 423/80 נ' אבדני ואח' נ' קסוטו ואח' , פ"ד לז(1) 701, בע' 707.

במקרה שלפנינו, יש לתת את הדעת לעמדה המכחישה של היבואנית, שבה החזיקה שנים רבות, ואשר לפיה התאימו המכונות לייעודן ולפיכך לא הייתה קיימת כלל עילה לביטול החוזה מצד המשיבים. מאידך, בכל אותן שנים ארוכות השתמשו המשיבים במכונות - שלפי עדותו של יהודה דוד בפני החוקר מטעם חברת הביטוח היו תקינות - לביצוע עבודות נגרות שונות. אמנם בשל אי-ההתאמה של המכונות לייעודן נבצר מן המשיבים לייצר באמצעותן לוחות עץ מצופים פורניר, אך אין להתחשב בעובדה זו במסגרת שאלת שערוך דמי ההשבה, הואיל ובגינה כבר זכו המשיבים בפיצויים במסגרת תביעתם.

בנסיבות אלה ההפחתה מסכום ההשבה הריאלי בשל אשמה של היבואנית צריכה להיות מינימלית, ויש להעמידה על סך של 50,000 ש"ח. מכאן, שהסכום הכולל שיהיו המשיבים זכאים לו - בתוספת הפיצויים שנפסקו להם - יעמוד על 100,000 ש"ח. לאור מסקנתי זאת יש להפחית גם את סכום שכר טרחת עורך-הדין שנפסק למשיבים בבית-המשפט המחוזי, ולהעמידו על 10,000 ש"ח.

אחריות היצרנית

12.כאמור, המשיבים רכשו מן היבואנית את המכונות שהיצרנית הציעה להם. היבואנית, אשר קישרה בין המשיבים ליצרנית, הייתה רשאית לסמוך על כך שהמכונות, שאותן הזמינה עבור לקוחותיה על-פי הצעת היצרנית, מתאימות למטרה שהוצגה באופן ישיר ליצרנית על-ידי הלקוחות עצמם.

בנסיבות אלה, אחראית היצרנית למלוא הנזק שנגרם ליבואנית בשל אי-התאמת המכונות שסיפקה לה.

13.אשר-על-כן, אני מציעה לקבל חלקית את שני הערעורים, להעמיד את הסכום שהיבואנית חויבה לשלם למשיבים על סך של 100,000 ש"ח בתוספת 10,000 ש"ח שכר טרחת עורך-דין - הכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כקביעת בית-המשפט המחוזי - ולחייב את היצרנית בתשלום סכום זה ליבואנית.

בנסיבות העניין אני מציעה שלא לעשות צו להוצאות בערכאה זו נגד המשיבים, ולחייב את היצרנית לשלם ליבואנית הוצאות משפט בערכאה זו בסך של 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

המשנה-לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה-לנשיא

השופט ח' אריאל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.