בג"ץ 7784/15 ישיבת תורה ודעת תשס"ד נ. עיריית בני ברק

השופטת ע' ברון:

עניינה של עתירה זו בזכויות במקרקעין בעיר בני ברק, שלפי הנטען הוקצו שלא כדין על-ידי המשיבה 1 (להלן: העירייה ) למשיבים 4-2. העותרת היא עמותה המפעילה ישיבה בחלק של מבנה המצוי ברחוב חבקוק 21 בעיר, הידוע כחלק מחלקה 1144 בגוש 6192 (להלן: המקרקעין ). זכויות השימוש במקרקעין הועברו למשיבה 2 (להלן: קרלין ) במסגרת הסכם פשרה שנחתם בינה לבין העירייה, והמתייחס גם למשיבים 3 ו-4, שהביא סכסוך ארוך שנים לסיומו. לטענת העותרת, הסדר זה – שקיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו – עומד בניגוד לדיני ההקצאות.

בהתאם לכך, ביקשה העותרת בגדרי עתירתה, כי נורה לעירייה ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתה להעביר את הזכויות במקרקעין לידי המשיבים 4-2; מדוע ביקשה ליתן צו המורה לרשם המקרקעין לרשום הערה לפי ס' 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ללא מכרז וללא תמורה; ומדוע לא תקצה את המקרקעין לעותרת, או לחלופין תקיים הליך הקצאה "בהתאם לדרכים המקובלות".

רקע

מזה כעשור מפעילה העותרת במקרקעין ישיבה בה לומדים כמאה תלמידים, בית כנסת וכולל אברכים. כעולה מהעתירה, בעבר העותרת שכרה את המבנה מאת המשיבה 3, עד אשר לפני מספר שנים הופקעו המקרקעין על-ידי העירייה. תחילה התפרשה פעילות העותרת גם על חלק ממבנה הסמוך למקרקעין נושא העתירה דנן, ברחוב חבקוק 23 בבני ברק, אך מאז שנת 2010 מקיימת העותרת את פעילותה בדוחק, בחלק המבנה בחבקוק 21 לבדו.

ביום 1.5.2015 פירסמה העירייה הודעה שלפיה היא שוקלת את האפשרות להקצות מקרקעין בתחומה להקמת מבני ציבור ודת, לרבות המקרקעין נושא העתירה דנן (שנרשמו בטבלת ההקצאות, ככל הנראה בטעות, כחבקוק 29, במקום 21), והזמינה את הציבור להגיש בקשות להקצאה. יצוין עם זאת, שבהודעה הודגש כי "זהו פרסום ראשוני [...] ואין בפרסום הודעה זו משום התחייבות העירייה לקבל בקשה כלשהי, ו/או להקצות את המבנים ו/או הקרקעות." העותרת הגישה בקשה מתאימה, על מנת שתוכל להרחיב את פעילותה – אך הבקשה לא נדונה בוועדת הקצאות, שלא התכנסה כלל, משום שבסופו של יום לא התקיים ביחס למקרקעין הליך הקצאה.

במקביל להשתלשלות עניינים זו, הגישה קרלין בשנת 2010 תביעה נגד העירייה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בדרך של המרצת פתיחה. התובענה עוסקת במקרקעין סמוכים למקרקעין נושא העתירה דנן, הידועים כחלקה 1141 וכחלקה 1143 בגוש 6192 (להלן: המקרקעין הסמוכים ). קרלין טענה כי היא רכשה מן העירייה את המקרקעין הסמוכים בתמורה מלאה, כבר בשנת 1977. עוד נטען כי לא רק שהעירייה לא העבירה לידי קרלין את הזכויות הללו, אלא שבשנת 2008 פיצלה העירייה את המקרקעין הסמוכים לשתי חלקות – וביצעה באחת מהן עסקה סותרת.

לאחר משא ומתן שארך כחמש שנים, ונערך בליוויו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' טובי ), הגיעו הצדדים להסכמות, וחתמו על הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ה"פ (מחוזי ת"א) 25677-05-10 מוסדות סטולין – קרלין נ' עירית בני ברק

(20.11.2015)). במסגרת זאת הוסכם כי חלף הזכויות במקרקעין הסמוכים, העירייה תקצה לקרלין זכויות שימוש ובנייה בחלק מן המקרקעין נושא העתירה דנן. יובהר, כי זכות הבעלות במקרקעין נותרה בידי העירייה, ובהסדר הפשרה אף נקבע כי העירייה תעניק זכויות שימוש ובנייה בחלקים אחרים של המקרקעין לשני גופים נוספים – הם המשיבים 3 ו-4.

טענות הצדדים

העותרת טוענת כי מימוש הסדר הפשרה מהווה הקצאת מקרקעין ללא הליך מנהלי תקין. כך, בין השאר, משום שלא הוקמה ועדת הקצאות, וממילא זו לא קיימה הליך הקצאה על-פי התבחינים שגיבש משרד הפנים בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות , פ"ד נד(4) 220 (2000). עוד טוענת העותרת כי ההחלטה התקבלה משיקולים פסולים, ללא שקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת לקוי, וכן שההחלטה לא התקבלה על-ידי רוב חברי מועצת העיר ובאישור שר הפנים, כנדרש לפי סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ).

המשיבים מצידם טוענים כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. המשיבים 4-1 טוענים בתגובותיהם כי ההליך דלמטה לא עסק בדיני הקצאה כלל – באשר אין מדובר בהקצאה – כי אם בטענות סותרות לזכויות קנייניות של הצדדים השונים, כאשר הפשרה שהושגה מאזנת ביניהן, ומכאן גם שלא קם צורך בקבלת אישור שר הפנים. מאחר שפשרה זו אושרה בפסק דין, שהינו חלוט, נטען כי אין לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק סמכות להפעיל ביקורת על שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי או על הכרעתו. העירייה מוסיפה כי הכללת המקרקעין ברשימת המגרשים להקצאה נעשתה בטרם הסתיים ההליך דלמטה, וכי הם הוסרו מהרשימה משהתקבל פסק הדין. המשיב 5 מעיר כי לא נתבקש בגדרי העתירה כל סעד כנגד משרד הפנים, ואף לא נעשתה אליו כל פנייה, ועל כן העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים ביחס למשרד הפנים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה. זאת משום שבניגוד לנטען בעתירה, אין עניינה בתקיפה של הליך הקצאה מנהלי, כי אם בתקיפה של הליך שיפוטי, שבמסגרתו הוסדרו זכויותיהם הקנייניות של המשיבים 4-1 במקרקעין. משכך, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה.

בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על בתי המשפט הרגילים. סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה (להלן: חוק היסוד ) מסדיר את סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לבטל החלטות של בתי משפט שניתנו שלא כדין, אך מגדרי סמכות זו מוחרגים בתי המשפט הרגילים, שכוננו על-פי חוק היסוד. יודגש כי פסק הדין הנותן תוקף להסדר הפשרה ניתן בגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי, והעותרת אף אינה טוענת אחרת (ראו לעניין זה: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987). ראו גם, למשל, בג"ץ 5011/10 פלוני נ' הרכב בית משפט מחוזי ת"א

(26.1.2010); בג"ץ 8778/11 עטאללה נ' הרשות להתיישבות הבדואים הנגב (20.11.2012)).

בין אם במסגרת הסכם הפשרה נושא פסק הדין, ובין אם בעסקאות קודמות שההסכם אך הביא למימושן, רכשו המשיבים 4-2 זכויות קנייניות במקרקעין, שהוסדרו תחת פיקוח שיפוטי ובהסכמת כל הצדדים הנוגעים לעניין. נמצא אפוא, כי בעוד העותרת מכוונת את טענותיה כנגד פגמים שנפלו בהליך הקצאת זכויות במקרקעין, הלכה למעשה הסעד המבוקש אינו ביטול החלטה מנהלית שעניינה הקצאה, אלא ביטולו של פסק דין. סעד כזה אין בידינו להעניק לעותרת בגדרי העתירה דנן. ממילא, בחלוף המועד להגשת ערעור, הפך פסק הדין לחלוט.

סוף דבר, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים, בסך של 1,000 ש"ח לכל אחד (ובסך הכל 5,000 ש"ח).