דנג"ץ 2036/16 ישיבת תורה ודעת תשס"ד נ. עיריית בני ברק

1.

המבקשת הגישה עתירה נגד החלטת עיריית בני ברק להעביר מקרקעין למשיבים 4-2. זכויות השימוש במקרקעין הועברו מהעירייה למשיבים 4-2 במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין המשיבה 2 לבין העירייה, אשר התייחס גם למשיבים 4-3 (להלן: הסכם הפשרה ). הסכם הפשרה – שהביא סכסוך ארוך שנים לסיומו – קיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המבקשת טענה בעתירה כי הסכם הפשרה מהווה הקצאת מקרקעין ללא הליך מנהלי תקין.

2.

בית-משפט זה (השופטת ע' ברון , בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו א' שהם ), דחה ביום 24.2.2016 את עתירת המבקשת על הסף, בהיעדר עילה. נקבע, כי למעשה העתירה לא תוקפת הליך הקצאה מינהלי, אלא היא מכוונת כנגד הליך שיפוטי, שבמסגרתו הוסדרו זכויותיהם הקנייניות של המשיבים במקרקעין. בית המשפט ציין כי לפי הדין, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על בתי המשפט הרגילים. נקבע, כי דברים אלה יפים גם למקרה דנן, בפרט בהתחשב בעובדה שפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה ניתן בגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי. מכל מקום, קבע בית-משפט זה, הסעד המבוקש אינו ביטול החלטה מינהלית שעניינה הקצאה, אלא ביטולו של פסק-דין, וסעד כזה לא ניתן להעניק לעותרת בגדרי עתירתה הנוכחית. כמו כן, ציין בית המשפט, בחלוף המועד להגשת ערעור הפך פסק הדין לחלוט. אשר על כן, העתירה נדחתה על הסף. העותרת לא השלימה עם תוצאה זו והגישה בקשה לדיון נוסף.

3.

לטענת המבקשת, ההלכה היוצאת מפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף היא, שלעולם תוכלנה רשויות להתחמק מחובתן להקצות מקרקעין כדין, וזאת בדרך של עריכת הסכמי פשרה עם גורמים שונים. לטענת המבקשת, הלכה זו – העומדת בסתירה לפסיקה קודמת של בית-משפט זה – הינה חדשה וקשה. המבקשת הוסיפה וציינה כי היא לא הייתה צד להליך המשפטי שהתקיים בבית המשפט המחוזי. לפיכך, לא הייתה פתוחה בפניה אפשרות להגיש בקשה לביטולו של פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. בנוסף לכך, שבה המבקשת והעלתה טענות כנגד תוקפו של הסכם הפשרה גופו, ובמסגרת זו חזרה על הטענה שלפיה מדובר בהקצאה שלא כדין.

4.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה. ההלכה שהמבקשת טוענת שנקבעה בפסק הדין, כלל לא נקבעה בו. כל שנפסק הוא שלא ניתן להעניק לעותרת את הסעד המבוקש על-ידה בגדרי עתירתה. בקביעה זו אין כל הלכה בעניין תוקפן של הקצאות מקרקעין שעורכות רשויות מקומיות עם גורמים שונים. מעבר לכך יוזכר, כי הלכה צריכה להתגלות על פני הפסק. לא כך הוא בפסק הדין מושא דיוננו, אשר התמקד כאמור בעתירתה הפרטנית של המבקשת ובנסיבותיה.

5.

הבקשה לדיון נוסף נדחית איפוא. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.