בג"ץ 7910/00 מדינת ישראל נ. לאה ויסמן

ביום 2.11.00 הגישה המערערת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת הכט). פסק הדין ניתן ביום 12.9.00 בהיעדר בעלי הדין. מתברר שפסק הדין הומצא למערערת כבר ביום 17.9.00. על כן המועד להגשת הערעור היה יום 1.11.00.

על יסוד דברים אלה הגישו המשיבים, ביום 11.12.00, בקשה למחוק את הערעור. המערערת הגישה, ביום 7.12.00, בקשה למתן ארכה. המערערת הצביעה בבקשתה על שורה שלמה של תקלות טכניות. תחילתן - בהטבעה מוטעית של תאריך על מכתב הלוואי של בית המשפט המחוזי. התאריך שהוטבע היה יום 16.9.00, הוא יום שבת, יום קודם למועד ההמצאה בפועל. אחירתן של התקלות - בזיהוי מוטעה של מועד העברת התיק מפרקליט המחוז אל הפרקליטה המטפלת, הוא יום 18.9.00, כמועד בו הומצא פסק הדין.

המערערת בקשה כי תנתן לה ארכה, הואיל ומדובר בטעות אנוש שמקורה בתקלה משרדית. המערערת סברה כי ראוי לשקול, על רקע זה, את האיחור הקצר אל מול חשיבותן של השאלות העומדות על הפרק.

המשיבים הגיבו בהתרגשות (מיותרת) לבקשה זו. אגב כך, לא מהססת באת כוחם של המשיבים, להעלות טענות בלתי מבוססות, לפיהן "כל בקשה שהיתה מוגשת על ידי משרד עורכי דין בנסיבות דומות היתה נדחית על הסף...".

גם המערערת יכולה לשגות. גם אצל המערערת יכולות להתרחש תקלות. גם המערערת זכאית להגיש בקשות למתן ארכה. גם לבקשות אלה יש להתייחס באופן ענייני. גם עליהן יש לבקש תגובה, בעיקר כאשר המערערת עצמה אינה מקפידה אצל אחרים, ולא פעם היא נעתרת לבקשות ארכה, אפילו לא מועלה בהם טעם מיוחד.

ועתה אל העניין: המועד להגשת ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה להצביע על טעם מיוחד על מנת להאריכו. ההנחה היא שטעות, כשלעצמה, גם אם היא טעות תמת לב, אינה בבחינת טעם אופרטיבי, כלומר טעות היכולה לאפשר הארכת מועד. עמד על כך, בית המשפט בהמ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין נ' משרד החינוך , פ"ד לא(3) 447. וכך נאמר שם:

ככלל, טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, גם במקרים בהם האיחור לא נבע מרשלנות או זלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת לב או שיקול דעת לא נכון של בעלי הדין או באי כוחם.

ואולם, כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעיתים חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. כך, למשל, נאמר בספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', מהדורה שביעית, ש' לוין - עורך, 95) בע' 889:

ככלל, טעות או רשלנות של עורך דין או בעל דין לא הוכרו כסיבה להארכת מועד, אולם טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה.

ואכן, ניסיון למצוא כלל אחיד היפה לכל המקרים עלול להיתקל בקושי, נוכח מספר החריגים והיוצאים מן הכלל, אשר לא פעם מסכנים את הכלל, הואיל והם רחבים יותר מן הכלל עצמו. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון , נקבע שאין מקום לנוסחאות גורפניות, השוללות מראש טעות לפי סוגיה. בין היתר, נקבע שם:

התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית... גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

אלה הם דברים כלליים. יש בהם כדי לדחות קטגורית גישה לפיה טעות במועד לא תהווה טעם מיוחד. עם זאת, המונח טעם מיוחד, הוא כשלעצמו, אינו תוצאה של נוסחה מתמטית. שלילת השלילה אינה יכולה להוביל לתוצאה חיובית. על כן גם טעם מנומק לפשר התקלה אינו יכול לעלות, בכל מקרה, לכדי טעם מיוחד. ככל שעצמת הפגיעה גדלה, כך צריכה יסודיות הטעות להיות מובהקת יותר, על מנת שתחשב לטעם מיוחד. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים, והמשקל שיש ליתן לאינטרס של בעל הדין בודאות השמורה לעמידה בלוח הזמנים השיפוטי (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ;

בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124).

טלו, לשם דוגמא, מקרה בו נעשתה ההמצאה של פסק הדין באמצעות הדואר. במצב הרגיל בעל הדין יכול לשער רק את מועד ההמצאה לבעל הדין האחר. אם אותו בעל דין לא טרח לבדוק את המועד לאשורו, הרי לא נוצרה אצלו צפייה מגובשת למעין חסינות, בעקבות חלוף המועדים, ומתן הסבר מניח את הדעת לתקלה שגרמה לאיחור, יכול לעלות כדי טעם מיוחד. זה גם היה ההגיון שעמד ביסוד ההחלטה בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון:

[אם] ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487). הצורך בהכרה בטעות שבדין מונעת על ידי טעם

מהו המצב במקרה זה?

ברור כי טעות גררה טעות. עניין של מה בכך הלך והסתבך בעיקר עקב הטעות הראשונית, אליה נוספו מחדלים נוספים. תחילה צויין מועד לא נכון כמועד ההמצאה. לאחר מכן, נעשתה התייחסות למועד הפניה פנימי כאל מועד המצאת פסק הדין, ובתוך כך אבד מכתב הלוואי, כך שהטעות לא התבררה.

לכאורה שרשרת הטעויות, ביחס לפסק דין שהומצא בדואר, יכולה היתה להוביל להכרה בטעות כטעות אופרטיבית, שכן לא נלווה לה לטעות יסוד של אשם או זלזול, ומדובר בפסק דין שמועד המצאתו אינו ידוע ברגיל לבעל הדין האחר. מסקנת ביניים זו נכונה במיוחד במקרה זה בו טרחה המערערת להסביר את פשר הטעות באריכות רבה, המלמדת על התייחסות רצינית ועניינית לטעות.

ואולם, במקרה זה טרח המשיבים לבדוק את מועד ההמצאה. זאת ועוד, הם הודיעו למערערת כי לוח הזמנים שלה משובש. המשיבים פנו, באופן מיוחד, למערערת ובקשו לדעת אם בכוונתה להגיש ערעור. ואלה היו חילופי הדברים בקשר לכך:

במענה השיבה הנ"ל כי טרם נתקבלה החלטה וכי החלטה סופית תתקבל רק ביום ה' 2.11.00, שהינו לסברתה היום האחרון להגשת הערעור. בתגובה נאמר... כי לפי בדיקה שנערכה על ידינו עם מזכירות ביהמ"ש המחוזי המועד האחרון להגשת הערעור על ידי המדינה הינו יום ד' 1.11.00 (תגובת המשיבים לבקשה להארכת מועד, ס' ז'; תצהיר תמיכה בבקשה למחיקה של ינוד דוד זריבי).

המשיבים טרחו, אם כן, לבחון מהו המועד להגשת הערעור. הם לא הסתפקו בכך. הם בקשו לדעת על הלוך דעתה של המערערת מבעוד מועד, דבר המלמד על החשיבות שהם ייחסו לעניין. המערערת בחרה לדחות את התשובה עד "לרגע האחרון". לו טרחה המשיבה להודיע כי בדעתה להגיש ערעור, היה הערעור מתקבל ללא קושי, אף באיחור נוכח הודעתה (בש"א 3424/94

Interlego A/S נ' Exim Lines Bros . ). אך המערערת לא נהגה כך. היא גם לא שמה ליבה להערת בא כוח המשיבים בדבר לוח הזמנים להגשת הערעור. על כך אומרת המשיבה:

הדובר לא הבהיר כי הוא נסמך על אישור מסירה המתייחס למועד המסירה בפרקליטות המחוז (תגובת המערערת לבקשת המחיקה, ע' 3).

במצב דברים זה יד האינטרס של המשיבים על העליונה. המשיבים סמכו על חלוף המועד. הם יחסו לכך חשיבות. הם פנו אל המערערת. הם אף טרחו והפנו את שימת ליבה למועד הקובע. אין על המשיבים נטל לבדוק עבור המערערת את הטעון בדיקה, אלא אם כן הם נשאלים על כך. המתמחה ממשרד המשיבים נהג כראוי. כאשר נודע לו על הטעות הוא לא עבר עליה בשתיקה. הוא ציין כי המועד הוא אחר. היה על המערערת לבדוק את הדברים. לו נשאל המתמחה מהו מקור המידע שיש לו היה עליו להשיב. אם לא נשאל, יכול היה להניח שהמערערת תבחן את הדברים או תיטול על עצמה סיכון בקשר לכך. במצב דברים זה, לא ניתן לסטות מן ההלכה שנקבעה בע"א 3763/95 פלורו נ' ננס , על ידי כב' הרשמת אפעל גבאי, לפיה

" קצר בתיקשורת בין זרועותיה השונות של הפרקליטות ורשלנות בהכנת הודעת הערעור" אינם בבחינת טעם מיוחד. באותו מקרה נמצא שהמשיבים ידעו כי בדעת המערערת להגיש ערעור, ועל כן ניתנה הארכה. יחד עם זאת הודגש כי על המערערת לעמוד במבחן הערנות הבסיסי, על מנת שטעותה תוכר כטעם מיוחד. אומרת כב' הרשמת אפעל גבאי:

בנסיבות אלה שומה היה על הפרקליטה בפרקליטות המדינה, אשר נדרשה להכנת הערעור, להשלים את החסר ולברר מה היחס בין שני התאריכים המופיעים על גבי העותק שבידיה ... לו נעשה בירור שכזה, היה מתברר על אתר כי נציג הפרקליטות נכח בעת שימוע פסק הדין. העובדה שפסק הדין אינו נושא חותמת "נתקבל" של פרקליטות המחוז היתה צריכה אך להגביר את ערנותה של

הפרקליטה לצורך הבירור העובדתי האמור ... סיכומה של נקודה זו, פסק הדין על פניו לא סיפק את הנתונים הרלבנטיים לצורך חישוב המועד להגשת הערעור. ההחלטה להסתמך דווקא על התאריך 3.5.95 היתה רשלנית, שכן אליבא דכולי עלמא אין כל קשר בין תאריך שימוע פסק הדין לבין הטבעת החותמת בדבר היות ההעתק מתאים למקור. חותמת כזו ניתן להטביע בכל עת .

הוא הדין במקרה זה: בהעדר בסיס בפסק הדין למועד המצאתו, נוכח המצאתו בדואר היה על המערערת לבחון את מועד ההמצאה ולא להסתפק במועד ההפניה של פרקליט המחוז, שכן יתכן פער בין מועד זה לבין מועד המצאת פסק הדין. דרישה זו התעצמה לאחר הערתו של המתמחה, והטענה כי רישומי הפרקליטות ארעו אחרת, אינה טענה נוכח העובדה כי מכתב הלוואי שצורף לפסק הדין לא היה בפני הפרקליטה המטפלת.

לעניין זה לא יכולה המערערת להיוושע גם מהעובדה כי מדובר באיחור בן יום. קביעת עקרון שחיקה לפי ימי איחור, עלול להוביל למדרון חלקלק בנוגע לשמירת המועדים. עמד על כך כב' הרשם זולטי בבש"א 1196/00 מנהל מס שבח מקרקעין נ' א.ב.ח.ש בע"מ. הוא אומר שם :

הואיל והמועד להגשת ערעור קבוע בדין נדרש "טעם מיוחד" להארכתו (וראו: תקנה 528

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). כבר נקבע לא פעם, כי טעות במניין הימים אינה מקימה טעם מיוחד מעין זה (וראו: ב"ש 587/86 סח'ל בשארה נ' סוריה אבו עטא, פ"ד ’

מ(4) 9) ... אכן, המבקש הצביע על דוגמאות (ספורות) למקרים בהם סטה בית המשפט מהלכה זו... אין ספק שהעיסוק באיחור של יום אחד ובפרט בנסיבות של טעות חישובית, שאינה מצביעה על חוסר תום לב או רשלנות, מעורר קושי. מטעם זה גם נכתבות ההחלטות בעניין זה באריכות יחסית. אולם לא מצאתי מקום לסטות מן הפסיקה העכשווית בנושא. מה גם שהכרה בטעות חישובית כ"טעם מיוחד" עלולה להביא להארכה מעט-אוטומטית של מכלול המועדים ולשחיקת הכללים הנוגעים לעניין זה .

גם יתר טעמי המערערת אינם מצדיקים סטיה מדברים אלה, לרבות הטיעון של הלכה חשובה או קשה, טיעון אשר אינו עומד על רגליו שלו (על מנת לא להאריך עוד יותר מהאריכות היחסית המאפיינת החלטות אלה, די להפנות להחלטות הבאות: בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר , דינים עליון נו 80; בש"א 8024/98 מוזס נ' המכרז

של המדינה , דינים עליון נו 852; בש"א 7716/97 רלה ויינשטיין נ' ברוך ליברמן - עו"ד , דינים עליון נג 579). המערערת היא זו שהיתה צריכה לעמוד על המשמר, לקבל החלטות במועד, ולוודא מהו הלוח הזמנים המחייב, אם אכן מדובר היה בהחלטה חשובה מבחינתה.

התוצאה היא, שחרף הקושי בדחיית בקשה שמקורה בטעות בתום לב, הרי על פי הפסיקה הקיימת, דין הבקשה למתן ארכה להידחות. הדחיה מבוססת על העובדה שמשיבים בחנו מהו המועד האחרון להגשת הערעור ויידעו את המערערת אודותיו. המערערת נטלה סיכון (בתום לב), אך הסיכון פועל נגדה.

הערעור נמחק.