בש"א 8024/98 אביב מוזס נ. מוסף המכרז של המדינה בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.8.98, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקש לאישור תובענתו כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, והורה כי תובענתו של המבקש תתברר בבית משפט השלום.

ביום 7.9.98 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. ביום 3.12.98 דחה כבוד השופט מצא את בקשת רשות הערעור בקובעו כי המקרה, על-פי נסיבותיו, אינו מקים עילת תביעה שמתקיימים בה מאפייני היסוד של תביעה ייצוגית.

ביום 20.12.98 הגיש המבקש את הבקשה שבפני, להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי עד תום 15 יום מיום שתומצא לו ההחלטה בבקשה זו, ולחילופין עד תום 45 יום מיום שיינתן פסק דין בתובענתו של המבקש בבית משפט השלום.

בבקשתו טוען המבקש, כי במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש על ההחלטה, טען כי ערעור על החלטה הדוחה הכרה בתובענה כייצוגית, הינו ערעור בזכות, ואולם מטעמי זהירות מצא לנכון להגיש בקשת רשות ערעור, ולכן ביקש כי בית המשפט ידון בבקשה כבערעור מכוח תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וזאת אם ייקבע כי למבקש עומדת זכות ערעור.

לטענת המבקש, בנסיבות המקרה קיים ספק בשאלת זכות הערעור, ומצב משפטי מסובך ומעורפל זה הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד, ואין לראות באי הגשת הערעור במועד תוצאה של הזנחה מצדו.

מוסיף וטוען המבקש, כי לאחר שהותקנה תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, שוב אין מקום לפתיחת הליכים כפולים של ערעור ובקשת רשות ערעור במקביל, והעובדה שהמבקש נקט בדרך דיונית נאותה, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ.

עוד טוען המבקש, כי דחיית בקשת רשות הערעור אינה צריכה למנוע ממנו את זכות הערעור, זאת משום שאם היתה נדחית בקשת רשות הערעור בטרם חלוף המועד להגשת ערעור בזכות, לא היתה נמנעת ממנו הזכות להגיש ערעור.

לבסוף, טוען המבקש כי השאלות העומדות במרכז המחלוקת הינן בעלות חשיבות רבה לציבור צרכנים גדול.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, תנאי למתן אורכה להגשת ערעור הוא שאין המדובר ב"ברכה לבטלה" ובהשחתת זמנו של בית המשפט והצדדים לריק. מתן אורכה להגשת ערעור, כאשר למבקש לא עומדת כלל זכות ערעור, ייחשב כהליך סרק.

לגישת המשיב, בהחלטתו של בית המשפט לדחות את בקשת רשות הערעור נכללת גם ההחלטה כי למבקש לא עומדת זכות ערעור על החלטת בית המשפט, ועליו לקבל את רשותו לעשות כן. הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור מחייבת דיון מיוחד בשאלה האם עומדת למבקש זכות ערעור. לכן, הבקשה הנוכחית היא נסיון לערער על החלטתו של בית המשפט בבקשה למתן רשות ערעור.

מוסיף וטוען המשיב, כי במקרה זה דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור לאחר שבדק והכריע לגופן בשאלות העובדתיות והמשפטיות העולות מן הבקשה, בקובעו כי אין עילת התביעה הנטענת מסוג העילות המאפשרות בירור במסגרת תובענה ייצוגית. ההכרעה לגופן של הטענות חוסמת את הדרך בפני המבקש להעלות ולהתדיין בטענות אלה שוב במסגרת הערעור.

העובדה כי טענותיו של המבקש כבר נידונו לגופן, אף מסירה חשש לקיפוח זכויותיו.

עוד נטען, כי הנסיבות בעטיין חל האיחור בהגשת הערעור היו בשליטתו של המבקש, ויכול היה הוא להגיש בקשה להארכת מועד לפני שחלף המועד הקבוע בחוק.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

המועד להגשת ערעור קבוע בחוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי).

הלכה היא כי ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד, כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, עמ' 890).

בעניינינו, לא הצביע המבקש על נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתו, ואשר גרמו לאיחור בהגשת הבקשה.

המבקש טוען כי לאור העובדה שהמצב המשפטי בשאלת זכות הערעור על ההחלטה לא היה נהיר לו, הגיש בקשת רשות ערעור ובה ביקש מבית המשפט לדון בבקשה כבערעור מכוח סמכותו לפי תקנה 410א. רק לאחר שבית המשפט דחה את בקשתו לגופה, הגיש המערער בקשה להארכת מועד.

אם אכן היה ספק בידי המערער האם החלטת בית המשפט המחוזי נתונה לערעור בזכות או שמא יש צורך בקבלת רשות, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עוד בטרם חלף המועד להגשתו, ולא להמתין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. משלא פעל בדרך זו , אין לו אלא להלין על עצמו.

איני מקבלת את טענתו של המבקש כי לא הגיש בקשה להארכת מועד בטרם חלף המועד להגשת ערעור, מן הטעם כי ביקש להימנע בדרך זו מנקיטת הליכים כפולים, שכן המבקש לא נדרש כלל לנקוט ההליכים כפולים. הגשת בקשת רשות ערעור במקביל להגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אין בה משום נקיטת שני הליכים בו זמנית, אלא נקיטת הליך נוסף מטעמי זהירות, וזאת על מנת להגן על זכויותיהם של הצדדים האחרים למשפט. משנדחתה בקשת רשות הערעור לגופה, התגבש האינטרס של המשיב שלא להיות מוטרד עוד בסכסוך.

לכך מתווספת העובדה כי המבקש לא מיהר ופנה לבית המשפט מיד עם מתן ההחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור, אלא הגיש את בקשתו רק לאחר חלוף עשרה ימים מיום שהומצאה ההחלטה לבא כוחו.

גם אם אי הגשת ערעור על ידי המבקש נבעה מטעות בתום לב של המבקש, הרי טעות זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, שכן הלכה היא כי טעות שבחוק של עורך דין שגרמה לאיחור אינה משמשת בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, עמ' 891), וכי עצם נקיטת הליך מוטעה אינו בבחינת צידוק להארכת המועד (ע"א 3329/92

תעל נגד לוחות ישראל , תקדין עליון 92(4) 670).

כך, למשל, נקבע בעניין זה, בב"ש 576/86 הורביץ

נגד הורביץ , תקדין עליון 86(3) 347:

"ההחלטה אם להגיש ערעור על פסק הדין או לראות בו 'החלטה אחרת' ולהגיש בקשת רשות ערעור, נתונה בידי המבקש ומשהחליט לפנות לאחד משני מסלולים אלה ולזנוח את השני, לא יינתן לו לחזור על עקביו אם מסתבר - לאחר מעשה - שטעה בבחירת המסלול (ב"ש 116/86 שירותי פז נ' קדוש, פד"י מ(2) 10, 13; ב"ש 24/86 אוחנה נ' מילטון, פד"י מ(1) 500, 503."

באשר לטענת המבקש, כי השאלות העומדות במרכז המחלוקת הינן בעלות חשיבות רבה, הרי הלכה היא שחשיבות השאלות שבמחלוקת אינה כשלעצמה "טעם מיוחד", אלא יכולה היא להצטבר לטעמים אחרים.

בעניינינו, לא קיימים טעמים אחרים התומכים בבקשה, אשר טעם זה יכול להצטרף אליהם, ולעניין זה אף מן הראוי לזכור, כי כב' השופט מצא בדונו בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, דחה את הבקשה על הסף בקובעו כי אין המקרה מקים עילת תביעה שמתקיימים בה מאפייני היסוד של תביעה ייצוגית.

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי המבקש לא הראה טעם מיוחד שיש בו להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור.

לפיכך הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח.