ע"א 8370/01 שייח עבד אל קארים עבייד נ. הנשיא אהרון ברק

ביום 26.8.01 דחה בית המשפט על הסף את עתירת המבקשים לחייב את המשיבים לשלם פיצוי כספי לעותרים "בגין עיכוב הממושך ובלתי סביר במתן פסק דינם". לדברי המבקשים, פסק הדין הומצא להם "בתחילת חודש ספטבר 01".

ביום 5.9.01, הגישו המבקשים בקשה "לעיון חוזר" בפסק הדין. הבקשה לעיון חוזר נדחתה ביום 23.9.01, והומצאה לידי ב"כ המבקשים ביום 3.10.01. בית המשפט ציין כי "במתן פסק הדין סיים בית המשפט את דיונו בעתירה והכרעתו אינה מהווה נושא להשגות מצד בעלי הדין".

לא נחה דעתם של המבקשים עד שפנו לבית המשפט פעם נוספת, ביום 5.10.01, והפעם "בבקשה חוזרת לפסיקת הוצאות". בבקשה זו ציינו המבקשים כי פסק הדין הפך לחלוט, ועל כן מתעורר הצורך, ביתר שאת, להכריע בדרישתם להוצאות. גם בקשה זו – נדחתה.

עתה עותרים המבקשים למתן ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף. המבקשים מציינים כי בעתירתם הם העלו "שורה של סוגיות משפטיות חדשניות וחשובות בנוגע להיקף החסינות המוקנית לשופטים מפני תביעות נגדם". הם מסבירים כי סברו ש"מניין 15 הימים הקצובים להגשת בקשתם מתחיל מהמועד בו קיבלו את ההחלטה בבקשתם לעיון חוזר בפסק הדין, ועל כן המועד האחרון להגשת הבקשה הנו 24.10.01".

דין הבקשה להידחות.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין". בסיפא לתקנה זו נקבע כי ניתן להאריך את המועד האמור, אם נמצא לכך טעם מיוחד. זאת, בדומה למשטר שנקבע בתקנה 528 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. הפעלת המשטר בבקשה להארכת מועד להגשת דיון נוסף נעשית באורח מוקפד ונוקשה יותר מאשר במקרה של ערעור.

כלל נקוט בידי בית המשפט הוא, כי יש לנהוג גישה קפדנית ומצמצת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699. בהתאם לכך, קובעות התקנות פרק זמן מוגבל להגשת עתירה, שתחילתו במועד מתן פסק הדין - ולא במועד מסירתו" - (בש"פ 8150/99 יעקב חביב נ' מיקרוסופט קורפורשיין , דינים עליון נז 571).

ניתן על כן להיעתר לבקשה למתן ארכה, רק אם היא נתמכת בטעמים ממשיים, המסבירים אותה.

במקרה זה, אין בפי המבקשים הסבר כלשהו להשתהותם. המועד להגשת בקשה לדיון נוסף מתחיל מעת מתן פסק הדין. הסדר זה יכול לשמש בסיס למתן ארכה כאשר פסק הדין הומצא לבעלי הדין סמוך למועד בו מסתיים מירוץ הזמן, ובעל הדין פונה מייד לבית המשפט בבקשת ארכה. במקרה, זה פסק הדין הומצא למבקשים בתחילת חודש ספטמבר. הם לא פנו בבקשה למתן ארכה. במקום זאת, הם פנו לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר ובבקשה חוזרת לפסיקת הוצאות. ברם, פניות כאלה אינן עוצרות את מרוץ הזמן. אם יקבע כי בקשה לעיון חוזר, לאחר מתן פסק דין, יכולה לשמש בסיס למתן ארכות, יפגע עיקרון סופיות הדיון. יתר על כן, ניתן יהיה להאריך את המועדים על ידי הגשת בקשות לעיון חוזר או בקשות אחרות שאינן נושאות אלא אופי של ויכוח עם בית המשפט.

עיון בכתב הטענות, במקרה זה, חושף את העובדה שמדובר במסמך בעל "תחתית כפולה". על פניו זוהי בקשה לעיון חוזר, בפועל זהו ויכוח על תוכן פסק הדין, המתבטא בטענות ערעור ובהשמעת דברי כיבושין. הבסיס הדיוני להגשת הבקשה אינו ברור, אין מדובר בשינוי מצב, ואף לא בהתקפה של החלטת ביניים. "הוספות יצירתיות של הליכים, הודעות, עיון חוזר, וכיו"ב, הן מסימניה של שיטה דיונית רופפת ופרומה. אין מקום ליצור כלאיים דיוני" (ע"א 502/00 ו רשות שדות התעופה נ' אפקון ). אם בנוסף על כך ישתרש הנוהג שעל יסוד זה תנתן ארכה לבעלי הדין לצרכי הגשת עתירות לדיון נוסף לא יהיה לדבר סוף (רע"א 3766/01 - ב' אהוד אור נ' אלדן השכרת רכב [1965] בע"מ" ).

הטעות של המבקשים אינה מצומצמת לנקודת הזינוק של מניין המועדים (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון ). מחדלם של המבקשים מתבטא בדרך התגובה, פניה לעיון חוזר ובקשה חוזרת, במקום בדיקת אפשרות הגשת דיון נוסף. מחדל זה אינו יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד.

בנסיבות אלה, גם הטענה – שאין צורך להידרש לה - שההלכה שנקבעה היא בעלת חשיבות, אינה בבחינת טעם המצדיק לכשעצמו הארכת מועד, אלא יכול הוא בנסיבות מיוחדות להוות טעם מצטבר לטעם קיים (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר , דינים עליון נו 80. ר' גם בש"א 8024/98 מוזס נ' המכרז

של המדינה , דינים עליון נו 852; בש"א 7716/97 רלה ויינשטיין נ' ברוך ליברמן - עו"ד , דינים עליון נג 579). אם ייחסו המבקשים משמעות גדולה כל כך לעניין זה, נראה כי היה עליהם לכלכל את צעדיהם כראוי, ולפנות במועד לבית המשפט.

על סיכויי הבקשה לגופה אין צורך להרחיב את הדיבור, נוכח ההנמקה הבהירה והפשוטה שמופיעה בפסק הדין.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.