עע"מ 7839/01 עיריית תל אביב יפו נ. אלון גולן

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

1.הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 11.10.01. נשוא הבקשה היא החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 27.8.01. בנימוקי הבקשה נטען, כי פגרת בתי המשפט הסתיימה ביום ו', 31.8.01. במצב זה, החלה שנת המשפט הנוכחית באופן מעשי ביום 2.9.01, ועל כן טעתה באת כוח המבקשת לסבור, כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער חל 30 ימים אחרי מועד זה, היינו, ביום 1.10.01. באותו מועד, כך נטען, חל ערב חג סוכות, והחלה פגרת החג, ועל כן המבקשת ביקשה להגיש את בקשת הרשות לערער מייד עם סיום הפגרה, ביום 10.10.01. ביום זה סירבה המזכירות לקבל את בקשת הרשות לערער מחמת איחור בהגשתה, ומכאן בקשת הארכה שבפניי.

באת כוח המבקשת מדגישה, כי השהיית הגשתה של הבקשה עד למועד האחרון הקבוע בדין (על פי חישוביה) נבע ממיעוטם של ימי עבודה במהלך חודש ספטמבר, עקב החגים שחלו באותה תקופה. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת כי המדובר בפועל באיחור של יום אחד, ועל רקע חשיבות השאלות העולות בבקשת הרשות לערער, אשר עניינן באישור תובענה שהוגשה כנגד המבקשת כתובענה ייצוגית, עותרת המבקשת לארכה לצורך הגשת בקשת הרשות לערער.

המבקשת מוסיפה, כי ביום 25.9.01 הודיעה לבית המשפט המחוזי הודעה על כוונתה לעתור לבית המשפט העליון וביקשה להאריך את המועד להגשת כתב הגנה בתיק העיקרי ולדחות את הדיון בו. מעיון בהודעה האמורה עולה, כי הוגשה בהסכמת בא כוחו של המבקש בבית משפט קמא (הוא המשיב בהליך שבפניי), ועל דעת המשיבה 1 בבית משפט קמא (היא המשיבה הפורמלית בהליך שבפניי).

2.בטרם אדרש לגוף העניין, יש להתייחס לעניין דיוני בעל אופי מקדמי. לכתחילה, הבקשה שבפניי לא נתמכה בתצהיר. לאחר הגשת תגובת המשיבה 1, אשר בקשה את דחיית הבקשה מחמת טעם זה בלבד, ביקשה המבקשת להגיש תצהיר מטעמה, והסבירה את העדרו של תצהיר בדחיפות הגשתה של בקשת הארכה. איני רואה כל סיבה שלא להעתר לבקשה זו. ברי, כי המבקשת לא התחמקה מהגשת תצהיר, ואין טוען אחרת. איני סבור כי במצב זה יש לחרוץ את גורל הבקשה שבפניי על יסוד משגה דיוני של המבקשת, אשר היה עשוי לנבוע מבהילות הגשתה של בקשת הארכה. מן הראוי, שבקשת הארכה תוכרע על יסוד כל העובדות הצריכות לעניין, ובהן העובדות המפורטות בתצהיר. במאמר מוסגר אוסיף, כי עיקר העובדות הנדרשות להכרעתי אינן טעונות תצהיר כלל, באשר הן מבוססות על כתבי בי דין שבפניי. מכל מקום, החלטתי להעתר לבקשת המבקשת ולאפשר את הגשת התצהיר, ולו באיחור.

3.לגופם של דברים. ראשית יש לקבוע האם בקשת הארכה הוגשה בתוך מניין הימים להגשת בקשת הרשות לערער. התקופה שמיום 16.7.01 עד ליום 31.8.01 היתה תקופת פגרה (תקנה 1(2) לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות) התשמ"ג-1983). נוכח האמור בתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מירוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער על החלטת בית משפט קמא (מיום 27.8.01) החל ביום 1.9.01. יום זה היה, אמנם, יום שבת. ככזה, המדובר ביום מנוחה (ראו סעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. ברם, אין בעובדה זו כדי לעצור את תחילתו של מירוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער. סעיף 10 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, קובע מפורשות כי במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה. מכאן, עולה כי ימי שבתון שהם הימים הראשונים בתקופה באים במניין הימים להגשת ההליך, והדברים נכונים גם ביחס ליום שבת, 1.9.01.

יוצא, אפוא, כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער חל ביום 30.9.01, ולא כפי שסברה באת כוח המבקשת. אשר לתקופה שבאה אחרי כן, השנה נקבע כי חלה פגרה גם בתקופת חג הסוכות, בין התאריכים י"ד בתשרי (1.10.01) ועד יום כ"א בתשרי (8.10.01). (ראו תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות) (תיקון) התשס"א-2001, קובץ התקנות 6121, ל' באב התשס"א, בעמוד 1012). יוצא, כי ביום 1.10.01, הוא היום בו סברה באת כוח המבקשת כי היה עליה להגיש את בקשת הרשות לערער, היתה פגרה. לעניין זה לא נפלה טעות אצל המבקשת. מכל מקום, ניתן והיה מקום להגיש את בקשת הארכה כבר ביום 10.10.01. מתצהירה של באת כוח המבקשת עולה, כי הדבר לא נעשה בשל ניסיון לקבל את הסכמת בעל הדין שכנגד לבקשה. ברם, ככל שטרם ניתנה תגובה מאת המשיב לבקשה, ניתן היה לציין זאת במסגרתה, ולהגיש את הבקשה במועד. בין כך ובין כך, הבקשה שבפניי הוגשה ביום 11.10.01, ומשקפת איחור של יומיים, שנגרם במישרין בשל המבקשת.

4.במצב דברים זה, יוצא כי חל איחור בניסיון להגיש את בקשת הרשות לערער גם ביום 10.10.01, ולמעשה אין על כך מחלוקת. המועד להגשת בקשת הרשות לערער נקבע בחיקוק, ועל כן טעונה הבקשה שבפניי למתן הארכת מועד הוכחתו של "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי).

5.טוען בא כוח המשיב, כי אין בטעותה של באת כוח המבקשת משום טעם מיוחד כאמור. נכון הוא, כי טעות בחוק של עורך דין אשר גרמה לאיחור אינה מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, (ירושלים, 1995), בעמוד 891). באופן דומה נפסק לא פעם, כי "טעות בחישוב הימים, ולו של יום אחד, המביאה לאיחור בהגשת ערעור (או בקשת רשות לערער), אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד" (בש"א 486/99 שלמון נ' עזבון המנוח נאסאן רובין יעקב בע"מ דינים עליון נו 120; ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטא פ"ד מ(4) 9). הדברים מתעצמים במקרה זו, בו נפלו שתי טעויות לפחות, אשר הביאו לאיחור מצטבר (אף בלא להתחשב בימי פגרת הסוכות) של יומיים.

שקלתי האם חרף הלכה כללית זו אין מקום לומר כי הטעות במקרה זה עולה כדי "טעם מיוחד", נוכח הפסיקה אשר הכירה בטעויות מסויימות בדין כטעויות המצדיקות מתן ארכה (ראו, למשל, בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 523). ברם, הטעות בה מדובר אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר. מדובר בטעות המתייחסת להסדר כללי הקבוע בדין לעניין מניין הימים. אף אין מדובר בהסדר חדש או בלתי מוכר. במצב זה, אין מדובר בטעות בדין, אשר יכולה להוות "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד.

6.בכך לא מסתיים הדיון. נוכח העובדות שתוארו להלן בהודעה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ביום 26.9.01 - לפני

חלוף המועד להגשת בקשת הרשות לערער - הודיעה המבקשת כך:

"עירית תל אביב יפו (המבקשת - ע.ש.) ... מתכבדת להודיע בזה כי בכוונתה להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על ההחלטה שיצאה מלפני בית משפט נכבד זה בתאריך 27.8.01 והמאשרת שניתן לתבוע את המשיבה על דרך של תובענה ייצוגית. אשר על כן עותרת המשיבה להאריך את המועד להגשת כתב הגנתה בתיק העיקרי ולדחות את הדיון בתובענה עד לאחר החלטתה של ערכאת הערעור. הודעה זו מוגשת בהסכמתם האדיבה של המבקש (המשיב 1 בהליך שבפניי - ע.ש.) ועל דעתה של ב"כ המשיבה 1 (המשיבה הפורמלית בהליך שבפניי - ע.ש. )". (ההדגשות הוספו).

הודעה זו מלמדת, כי המבקשת גילתה את דעתה בבירור, לפני חלוף המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער, כי בכוונתה להגיש בקשה כזו, לבית המשפט העליון, ואף פנתה לבית משפט קמא בבקשה לסעד בקשר לכך. כוונה זו לא רק הובאה לידיעת המשיבים בהליך שבפניי, אלא גם עמדה ביסוד הסכמתם לבקשת המבקשת בבית משפט קמא לדחיית מועדי הדיון והגשת כתב ההגנה בתובענה העיקרית.

7.במצב דברים זה, אני סבור כי ניתן להעתר לבקשה שבפניי. בנסיבות דומות מאד למקרה שבפניי הוכר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור. בע"א 3763/95 פלורו נ' ננס תקדין-עליון 95(2), 603 איחרה המבקשת שם בהגשת הערעור. ברם, בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה אותה מבקשת לבית המשפט המחוזי, נאמר כי עיכוב הביצוע מתבקש עד ההכרעה בערעור או עד למתן החלטה של בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע. בבית המשפט העליון נתקבלה במצב זה בקשה להארכת מועד. בית המשפט (כב' הרשמת א' אפעל - גבאי) ציין, כי

"הכוונה לערער היתה ידועה, איפוא, למשיבה על אתר, מייד לאחר מתן פסק הדין. בבקשה לעיכוב ביצוע היה מעין גילוי דעת מוקדם של המבקשת, כי המדינה אינה משלימה עם פסק דינה של הערכאה הראשונה וכי בדעתה לערער עליו. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי האינטרס של המשיבה, שלא להיות מוטרדת יותר בהליכים, לא החל להתגבש. הכוונה לערער 'ריחפה בחלל' ומנעה מן המשיבה את האפשרות לראות בפסק הדין מיום 28.4.95 סוף פסוק.

בחינת האיחור בהגשת הודעת הערעור באספקלריה זו, בתוספת העובדה כי המדובר באיחור של יום אחד בלבד, הביאה לידי קבלת הבקשה".

דברים אלה נכונים באותה מידה גם לעניין שבפניי. גם בעניין זה נמסר למשיבה מבעוד מועד על כוונת המבקשת להגיש ערעור. גם בעניין שבפניי, האיחור הוא קל, הגם שהוא עומד על יומיים (וראו, להפעלת קו חשיבה דומה במקרה של איחור של ימים אחדים, בבש"א 3553/95 ווהבה נ' טסה דינים עליון מ' 804). במצב האמור, חרף חלוף הזמן להגשת בקשת הרשות לערער בעת הגשת בקשת הארכה, ניתן לומר כי האינטרס של המשיבה שלא להיות מוטרדת מפני הגשת בקשת הרשות לערער טרם התגבש (ראו פיסקה 6 להחלטה האמורה בעניין ווהבה ).

זאת ועוד, מלכתחילה אינטרס המשיבה במקרה שבפניי הינו חלש במידה נכרת מאינטרס המשיב בפרשת ווהבה : באותה פרשה היה מדובר בהגשת ערעור על פסק דין סופי . ה"חסינות" בה מדובר במצב כזה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור נגעה לעצם נקיטתם של הליכי ערעור נגד פסק הדין. לעומת זאת, במקרה שבפניי המדובר בהחלטה שאינה פסק דין, ואשר הייתה יכולה להיות נתונה לערעור, במסגרת ערעור על פסק הדין סופי בתובענה העיקרית, אף אם היתה נדחית הבקשה שבפניי (ראו תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי). לעניין זה, אפוא, אין מדובר ב"חסינות" לגבי עצם האפשרות להגיש ערעור, כי אם אך ב"חסינות" לגבי עיתוי הגשתו של ערעור כזה. מטבע הדברים, "חסינות" מעין זו היא חלשה יותר, ובמידה ממשית, הגם שגם על הבקשה שבפניי חלה המסגרת של "טעמים מיוחדים" הקבועה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי.

אוסיף, כי במצב זה, ניתן לייחס משקל גם לחשיבותו של העניין העולה בבקשת הרשות לערער. נכון, כי חשיבות העניין העומד לדיון אינה מהווה, בבידודה, "טעם מיוחד" למתן ארכה (ראו, למשל, בש"א 8024/98 מוזס נ' מוסף המכרז של המדינה בע"מ , דנים עליון, נו, 852). ברם, בהצטרף לנימוקים אחרים ניתן משקל הולם גם להיבט זה של ההתדיינות. עיון בבקשת הרשות לערער שצורפה לבקשת הארכה שבפניי מגלה, כי זו אמנם מעלה לכאורה שאלות חשובות להכרעה, ובמרכזן שאלות הנוגעות לתנאים להכרה בתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. במצב זה, מתחזקים הטעמים למתן הארכת מועד.

כן ניתן להתחשב, כנימוק התומך בעמדת המבקשת, בטענתה שבתקופה הרלוונטית מספר ימי העבודה בפועל היה מועט יחסית, בשל החגים. בכך אין, כמובן, להצדיק את האיחור בנקיטת ההליך, אך יש בכך די להסביר מדוע נסיונה של המבקשת לנקוט בהליך היה במועד האחרון שבו סברה (בטעות) כי היא רשאית לפני לבית המשפט. בשים לב לכך, ולמהות העניין, ניתן לקבוע כי נעשה מאמץ כן לעמוד במסגרת המועדים כפי שזו נתפסה על ידי המבקשת.

עוד אוסיף, כי המדובר בהחלטה אשר מעצם טיבה ממקמת את ההליך על פרשת דרכים קריטית. מבחינה עניינית, ככלל עשוי להיות טעם טוב לברר את שאלת צידקתה של ההכרה בתובענה כתובענה ייצוגית בטרם התבררה התביעה לגופה. בדומה להליכי ביניים אחרים, כמו בקשות למתן סעד זמני או בקשות שעניינן סמכות ענינית או בינלאומית, מדובר בהחלטה אשר יכולה להיות לה השלכה ממשית על ההליך. בירור סופי של בקשות ביניים אלה לפני תום ההליך עשוי לחסוך לא פעם התדיינות שלמה אשר בדיעבד עלולה להימצא חסרת בסיס בדין ( ראו דין וחשבון של הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים (ירושלים, 1997) בעמוד 109; ראו גם הצעת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי משפט ותיקונים שונים) התש"ס-2000 הצעות חוק 2914, 31.7.00, בדברי ההסבר לסעיף 15 להצעה. ראו במיוחד סעיף 15(ג)(3) להצעה). אכן, הסכמת המשיבים לבקשת המבקשת לבית משפט קמא מעידה בהם, כי אף הם הסכימו שזהו מצב הדברים גם בהליך שבפניי. גם טעם זה לא היה יכול לבסס, בבידודו, בקשה למתן ארכה. ברם, הוא מצטרף לטעמים שמניתי לעיל, ומחזק במקרה זה את הטעם המיוחד למתן ארכה כאמור.

התוצאה

הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המבקשת תגיש, בתוך 7 ימים, מספר עותקים של בקשת רשות לערער כנדרש בתקנות.

אשר להוצאות. אמנם, הבקשה נתקבלה. ברם, עצם הצורך בבקשה נבע ממחדל בלתי מוכחש של המבקשת. זאת ועוד, עיקר הטעמים לקבלתה של הבקשה אינם הטעמים שנטענו על ידי המבקשת. בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.