בג"ץ 7931/20 חליל סאנע נ. אריה דרעי- שר הפנים

השופט נ' סולברג :

1.

העתירה שבכותרת, הוגשה על-ידי שניים מתושבי היישוב תראבין שבנגב. לטענתם, הרשויות אינן דואגות לצרכי היישוב, ולא ממלאות אחר חובתן לספק למתגוררים בו שירותים בסיסיים. העותרים מבקשים, כי נורה לשר הפנים לבוא וליתן טעם מדוע לא תוקם מועצה מקומית נפרדת ליישוב תראבין, ומדוע שוייך היישוב למועצה האזורית אל-קסום, ולא למועצה האזורית בני שמעון, אשר נטען כי לה הוא משתייך מבחינה גיאוגרפית. אמנם, צוין כי בעבר הגיש העותר 1 עתירה דומה – בג"ץ 7358/18

סאנע נ' משרד הפנים (22.10.2018) – שנתבקשו בה אותם סעדים, וזו נדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. ברם, הפעם הצביעו העותרים על מספר פניות שנעשו לשר הפנים ולגורמים נוספים קודם להגשת העתירה, מבלי שניתן להן מענה הולם.

2.

בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ), כי דין העתירה להידחות על הסף מכמה טעמים. האחד – לא צורף לעתירה הוועד המקומי של תראבין, המשמש כנציגו הרשמי של היישוב, אף שהיעתרות למבוקש בה עשויה להשפיע באופן ממשי על היישוב; השני – הסעד שביקשו העותרים, להקים מועצה נפרדת ליישוב תראבין, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 1(ב) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת המועצות המקומיות ). לפי סעיף זה, לא ניתן להורות על הקמת מועצה מקומית נפרדת ליישוב, אלא אם כן מספר תושביו עולה על 5,000 לפחות. מאחר שדרישת סף זו אינה מתקיימת בענייננו, דינו של הסעד המבוקש להידחות בהעדר עילה; השלישי – גם הסעד השני, הנוגע להעתקת השיוך למועצה האזורית בני שמעון, דינו להידחות על הסף, שכן העותרים לא מיצו לגביו הליכים כנדרש, עובר להגשת העתירה. אמנם, העותרים שיגרו פנייה בעניין לשר הפנים, אך זו לא היתה ערוכה ומפורטת כפי הדרישות הקבועות לעניין זה בחוזר מנכ"ל 2/2020, ועל כן, לא ניתן היה לדון ולהכריע בה; הרביעי – העותרים הרחיבו דיבורם, על אודות עניינים שונים שלדידם אינם מטופלים כהלכה על-ידי המועצה האזורית אל-קסום, שאליה משויך היישוב כיום. דא עקא, לגבי אלה, בטרם פנייה לאפשרות הקיצונית של ניתוק היישוב ממועצתו האזורית, קיים סעד חלופי, בדמות העלאת הטענות לפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ), בצירוף פרט 8 לתוספת הראשונה שלחוק זה).

3.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, סבורני, כי הדין עם המשיבים, וכי

דין העתירה להידחות על הסף.

4.

תחילה, היה על העותרים לצרף כמשיב לעתירה את הוועד המקומי של תראבין, המשמש כנציג הרשמי של היישוב. כידוע, לפני הגשת עתירה, על יוזם ההליך לבחון מיהם אשר עלולים להיות מושפעים ממנה, אם יתקבלו סעדיה, ולשקול לצרפם על מנת שיוכלו להשמיע את קולם. אם לא יעשה כן, עשוי בית המשפט להורות על מחיקת העתירה, או למצער להורות על תיקונה. בעניין דנן, לא צירפו העותרים בעל דין שעניינו עשוי להיות מושפע במישרין מקבלת העתירה. על כן, כבר מטעם זה אין מקום לבררה במתכונתה הנוכחית.

5.

מעבר לכך, הסעד הראשון שבעתירה, שבגדרו התבקש להורות על הקמת מועצה נפרדת ליישוב תראבין, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 1(ב) לפקודת המועצות המקומיות. סעיף זה קובע, כי "השר לא יכריז בצו כי כפר פלוני או קבוצת כפרים פלונית או אזור פלוני יתנהלו על ידי מועצה מקומית, אלא אם כן מספר התושבים באותו כפר, קבוצת כפרים או אזור, לפי הענין, עולה על עשרת אלפים, ואולם בנסיבות מיוחדות שיפורטו רשאי השר להכריז כאמור גם אם מספר התושבים אינו עולה על עשרת אלפים, ובלבד שהוא עולה על חמשת אלפים" . לדברי המשיבים, היישוב תראבין, מחמת גודל האוכלוסייה שבו, אינו עונה על דרישות הסעיף, לא בחלקו הראשון (10,000 תושבים), ואף לא בחלקו השני (5,000 תושבים), העוסק במקרים שבהם מתקיימות נסיבות מיוחדות. על כן, דינו של סעד זה להידחות על הסף, מחמת העדר עילה.

6.

גם הסעד השני שבעתירה – להורות על שיוך היישוב למועצה האזורית בני שמעון, חלף המועצה האזורית אל-קסום – דינו להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים. פעמים רבות עמדתי על הצורך במיצוי הליכים, עובר להגשת עתירה, ועל החשיבות הרבה הנודעת לקיומו כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו: "לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך" (בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (24.5.2012)). לעניין זה, מקום שבו קיים חוזר מנכ"ל, המפרט באופן ברור כיצד יש להגיש בקשה שכזו, לא ניתן להסתפק בבקשה כללית, דלה בפרטים ונתונים, שאינה מאפשרת בירור מהותי של העניין. לא בכדי הודיע משרד הפנים לעותרים, ביום 10.12.2020, כי "לא התקבלה במשרד בקשה לשינוי מעמד הישוב" . דומה, כי כוונת משרד הפנים בתשובה זו היתה כי לא הוגשה בקשה מתאימה, כפי הוראות חוזר המנכ"ל, הראויה לבירור הולם. בענייננו, חובה זו זוכה לעיגון נוסף, נוכח קביעתו של בית משפט זה, במסגרת העתירה הקודמת, שנדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים, כי "נראה כי המכלול מחייב מיצוי הליכים מלא , קודם שבית המשפט יידרש לעתירה" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). אמנם, העותרים צירפו לעתירה בקשה להפרדת היישוב מהמועצה האזורית, כאשר לדבריהם זו נשלחה לשר הפנים ביום 12.9.2019, עוד קודם לפרסום חוזר המנכ"ל. ברם, בתגובת המשיבים נטען כי הבקשה האמורה לא אותרה על ידם (פסקה 30 לתגובת המשיבים).

7.

טרם סיום אוסיף, כי בעתירתם מתייחסים העותרים להיבטים שונים מחיי היומיום ביישוב (ניקיון, גינון, חינוך, תקשורת, דרכים, תאורת רחוב, גני שעשועים, ועוד), המנוהלים לשיטתם על-ידי המועצה האזורית בדרך לקויה. העותרים סבורים, כי פתרון הדברים יושג באמצעות ניתוק היישוב מהמועצה האזורית, בדרך זו, או בדרך אחרת. דא עקא, כטענת המשיבים, אין בחוסר שביעות רצונם של העותרים מדרך פעולתם של נבחרי הציבור במועצה האזורית, כדי להביא בהכרח לניתוק המבוקש. הדעת נותנת, כי בתווך, בין אפס מעש להתנתקות מלאה, ימָצאו פתרונות נוספים, שאינם בגווני שחור או לבן. על כן, טוב יעשו העותרים אם את טענותיהם יפנו למועצה האזורית. לאחר מכן, במידת הצורך, בתום מיצוי ההליכים, ואם לא ימצֵא פתרון הולם, יוכלו להעלותן לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, כהוראת סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, בצירוף פרט 8 לתוספת הראשונה שלחוק זה, העוסק בהחלטות (או העדר החלטות) של רשויות מקומיות.

8.

אשר על כן, מן הטעמים שלעיל, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת.

העותרים ישאו בהוצאות המשיבים 2-1, בסך של 5,000 ₪.