בג"ץ 8092/02 אברהם אלוני נ. אברהם תקווה

1.בין הצדדים התנהלו הליכי בוררות ביחס לסכסוך כספי על רקע עסקי.

ביום 17.4.00 ניתן פסק הבוררות, בו חויב המבקש (להלן: "אלוני") בתשלום 180,000 דולר למשיב (להלן: "תקווה"). כן ניתנה, בתוך הפסק, אפשרות לצדדים להעיר הערות בכתב על פסק הבוררות והם עשו כן. הבורר בחן את ההערות, וביום 10.7.01 החליט להשאיר את פסק הבוררות המקורי על כנו (להלן: "ההחלטה הראשונה").

אלוני הגיש הערות נוספות על פסק הבוררות. אלה נדחו על ידי הבורר ביום 21.9.01 (להלן: "ההחלטה השניה").

2.לאחר שניתנו על ידי הבורר הפסק ושתי ההחלטות, פנו הצדדים לבית המשפט המחוזי, תקווה, לאישור פסק הבורר, ואלוני לביטולו. תקווה ביקש לדחות את בקשת אלוני לביטול פסק הבוררות, מחמת איחור בהגשתה. כב' הרשמת י' שיצר דחתה את הבקשה בקובעה כי המועד להגשת הבקשה התחיל ביום מתן ההחלטה השניה, ולפיכך יש לדון בבקשה לגופה.

3.התיק עבר לכב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז, שהחליטה - לאחר הפניית שאלה לבורר - כי בקשת הביטול הוגשה באיחור משום שמועד תחילת מרוץ הזמן התחיל ביום מתן פסק הבוררות ולא ביום מתן ההחלטה השניה.

על כך בקשת רשות הערעור שבפני.

4.דעתה של כב' הרשמת י' שיצר כי בקשת אלוני לביטול פסק הבוררות הוגשה במועד, ומרוץ הזמן להגשת הבקשה החל עם מתן ההחלטה השניה, מקובלת עלי מכמה טעמים:

ראשית , בשטר הבוררות נקבע כי "הרשות בידי הבורר להוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין... מכל סוג שהוא שנתנו על ידי הבורר...". מכאן שעל פי המוסכם על הצדדים עצמם, לא ראו הם בפסק את סיום מלאכת הבורר.

שנית , משהגיש אלוני הערה שניה לבורר ותקווה לא הגיש הערה מצדו וגם לא הסתייג מהגשת ההערה על ידי אלוני, ומשתקווה לא התנגד להחלטת הבורר לעיכוב ביצוע הפסק – יש לראות בתקווה מי שהסכים בהתנהגותו לדיון בהערות ולהשלמת הפסק בעקבותיהן. תקווה לא העלה טענת חוסר סמכות בשלבים בהם טיפל הבורר בהערות הצדדים לאחר שניתן פסק הבוררות. לראשונה העלה טענה זו כלפי החלטותיו של הבורר, בבית המשפט המחוזי. שתיקתו במהלך ההליכים בפני הבורר לאחר מתן הפסק מונעת ממנו מלטעון כי ההחלטות שלאחר הפסק ניתנו בחוסר סמכות (ראה: פרופ' ס' אוטולנגי,

בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, (1991), בעמוד 438; 4928/92 עזרא נגד המועצה המקומית תל מונד , פ"ד מז(5) 94, בעמוד 101).

כמו כן, מנוע הוא מלטעון כי הפסק הראשון השלים את מלאכת הבוררות.

שלישית , תקווה הגיש בקשה לאישור פסק הבוררות, רק לאחר החלטתו השלישית של הבורר מיום 21.9.01, שבה נדחתה הערת אלוני. צעד זה מורה גם הוא על כך שתקווה ראה בהחלטה אחרונה זו את פסק הבוררות הסופי.

רביעית , ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין חלקי" אומצה על ידי בית המשפט העליון גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. נקבע, כי החלטה של בורר, שנטען לגביה שהיא פסק ביניים, " תחשב לכזו רק כאשר הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה"

(רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נגד החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ , פ"ד מה(4) 497, בעמוד 510); מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמאלי, שאינו נקבע על-פי תוכן ההחלטה, אלא על יסוד תוצאתה הדיונית. המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים (ע"א 6058/93 אהוד מנדלבליט ואח' נגד נתן מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, עמודים 361-362; רע"א 1753/98 BIP CHEMICALS LTD

נגד ג"ד כימיקלים בע"מ , פ"ד נב(3) 334, עמוד 336). סופיות הפסק מתבטאת גם בכך, שעם מתן פסק הבורר הוא functus officio ואין הבורר רשאי עוד להוסיף או לגרוע מן הפסק דבר, גם אם הגיע למסקנה, ששגה בפסקו (ס' אוטולנגי, לעיל, בעמוד 338 והאסמכתאות שם).

אמנם, במקרה דנן ניתן בפסק הבוררות הסעד שנדרש בשטר הבוררות, ואולם הבורר איפשר, כאמור, לצדדים להעיר הערותיהם על פסיקתו באופן שיהיה מוסמך לשנות את פסקו בהתאם. לפיכך, אין פסק הבורר מהווה פסק ביניים אלא החלטה אחרת של הבורר ומרוץ הזמן החל עם מתן החלטתו השניה.

5.לאור האמור, ניתנת בזה רשות ערעור. הבקשה נידונה כערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לדון בבקשת ביטול פסק הבוררות לגופה.

המשיב ישלם למבקש הוצאות בסך 15,000 ₪.