בג"ץ 8092/02 אברהם אלוני נ. אברהם תקווה

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג - אליעז), מיום 26.7.02, שניתנה בהמרצות פתיחה 1257/01 ו- 1190/01, לפיה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות (ה"פ 1257/01) ונתקבלה בקשת המשיב לאשר את פסק הבוררות (ה"פ 1190/01).

רקע עובדתי

2.בין המבקש, מר אברהם אלוני (להלן: "המבקש"), לבין המשיב, אברהם תקווה (להלן: "המשיב"), התנהלו הליכי בוררות ביחס לסכסוך שנתגלע ביניהם על רקע עסקי. בתאריך 17.4.00 פסק הבורר, כב' הרב מנחם מנדל שפרן שליט"א (להלן: "הבורר"), כי על המבקש לשלם למשיב סכום של 180,000 $. הבורר הוסיף ואמר בפסק הדין כי לצדדים הזכות להעיר הערות בכתב על פסק הבוררות, ומשעשו זאת, החליט בתאריך 10.7.01 להשאיר את פסק הבוררות על כנו. המבקש הגיש השגות נוספות על פסק הבורר, ובתאריך 21.9.01 דחה הבורר גם השגות אלו.

בתאריך 17.10.01 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבורר (ה"פ 1190/01). המבקש הגיב בבקשה לביטול הפסק (ה"פ 1257/01), דא עקא, בשל טעות מנהלית נפתח בגין בקשה זו הליך נפרד, והיא קיבלה מספר שונה. עקב הפיצול הדיוני שנוצר ניתן, ביום 5.11.01, פסק דין בו אישרה כב' הרשמת י' שיצר את פסק הבוררות, לכאורה, בהעדר התנגדות . בעקבות כך, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 22156/01) בטענה כי הוגשה התנגדות במועד, במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות, ובהיסח הדעת לא הובאה בקשה זו לעיונו של בית המשפט. בתאריך 13.3.02 החליטה כב' הרשמת לקבל את הבקשה לביטול פסק דינה מיום 5.11.01, וחייבה את המשיב בהוצאות בסך 6000 ₪. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור (ע"א 1720/02), אך ערב הדיון בערעור הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יידחה ערעורו של המשיב לעניין ביטול פסק הדין, ויבוטל חיובו של המשיב בהוצאות.

3.ביום 24.6.02 התקיים בפני כבוד השופטת שטרנברג-אליעז דיון בבקשת המבקש לביטול פסק הבורר ובבקשת המשיב לאשרו. בתאריך 26.7.02 החליט בית המשפט לאשר את פסק הבוררות, לאחר שקבע כי הפסק אשר הכריע במחלוקת בין בעלי הדין ניתן ב-17.4.00, ומכאן שהגשתה של בקשת המבקש לביטול פסק הבורר (בחודש אוקטובר 2001), היתה באיחור ניכר בעטיו הוחמץ המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות.

עם קבלת פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לתיקון טעות שנפלה, וכן בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, ובית המשפט דחה את שתי הבקשות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, ויחד עמה הבקשה דנן לעיכוב ביצוע, אותה הוא סומך על שניים : ראשית , בפסק הדין נפלה טעות בולטת ומשכך סיכוייו טובים להצליח בערעור ; שנית

, באם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, ייגרם למבקש נזק רב, הואיל ומדובר בחיוב כספי גדול שספק אם יוכל לגבותו מהמשיב אם ערעורו יתקבל. המשיב מתנגד לבקשה.

דיון

4.כידוע, הכלל הוא כי בית משפט לא ייענה בנקל לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, וכי הצד שזכה בדין זכאי לבצע את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר. על הצד המבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכי ביצועו המיידי של פסק הדין עלול להיות כרוך בנזק רב ובלתי הפיך, שקשה יהיה לתקנו. ובאשר לענייננו, ומבלי להרחיב בסוגיית סיכוייו של המבקש בבקשה לרשות ערעור, אני סבור כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו, ועל כן שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. אני מורה איפוא על עיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד אשר יכריע בית משפט זה בבקשה לרשות ערעור.