בג"ץ 8236/00 מעלה המרכז לציונות דתית (ע"ר) נ. שר המדע, התרבות והספורט

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים י' זמיר, ט' שטרסברג-כהן וד' ביניש) בבג"צ 5805/00 מיום 30.10.00, בו נדחתה עתירתה של העותרת להורות על בטלות החלטת המשיבה 4 בעניין מבחני התמיכה בקולנוע הישראלי.

1.עניינה של העתירה בהחלטת המשיבה 4 כי מבחן התמיכה שנקבע בעבר לצורך תמיכה בקולנוע ישראלי איכותי יחול גם בשנת 2000. העותרת, עמותה העוסקת, בין היתר, בחינוך ופיתוח היצירה הקולנועית בישראל, הגישה לבית משפט זה עתירה, בה טענה כי מבחן התמיכה אינו עומד באמות המידה שנקבעו בחוק יסודות התקציב ובחוק הקולנוע, התשנ"ט1999-, שכן לא נקבעה בו אמת מידה כלשהי לחלוקת כספי התמיכה. לחילופין, טענה העותרת, כי אם יש ממש בטענת המשיבים בדבר היות ההחלטה "הוראת שעה", יש לחייב את המשיבים להאריך את תוקפו של מבחן התמיכה שחל עליה בשנה קודמת לשנה נוספת "כהוראת השעה". עוד טענה העותרת כי נמנעה ממנה מקדמה שניתנה בעבר לכל הגופים שקיבלו תמיכה בעבר מתקציבי הקולנוע, אך ורק משום שקיבלה תמיכה בשנה שחלפה מתקציב האגף לתרבות תורנית. מבחן תמיכה זה בוטל עם חקיקת חוק הקולנוע, והעותרת נתבקשה להמתין להתקנת מבחני תמיכה לפי חוק הקולנוע. המשיבים, בתשובתם לעתירה, טענו, בין היתר, כי מבחן התמיכה אושר לשנת 2000 בלבד כ"הוראת שעה" וכי בכוונתם להתקין מבחני תמיכה שיתייחסו גם לפעולות העותרת. בית המשפט העליון דחה את העתירה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים, ולאחר ששמע בעת הדיון את טענות בעלי הדין.

2.בפסק דין זה מבקשת העותרת לקיים דיון נוסף. בעתירה שבפני טוענת העותרת, כי פסק הדין עומד בסתירה מוחלטת לפסיקה קודמת, ובעיקר לפסק הדין שניתן בבג"צ 3638/99 בלומנטל נ' עירית רחובות (לא פורסם), בו הורה בית המשפט על ביטול הקצאת קרקע של עירית רחובות לישיבת הליכות חיים, בין היתר, משום שהוקצתה ללא קריטריונים. כן טוענת העותרת כי משמעותו של פסק הדין נשוא העתירה כי היא מופלית לרעה בהשוואה לגופים שקיבלו בעבר תמיכה ממינהל התרבות. מוסיפה העותרת וטוענת, כי אישור מבחני התמיכה, מבלי שניתן להם מלכתחילה אישור היועץ המשפטי לממשלה, מהווה חידוש הלכה בעניין האצלת סמכות שיקול הדעת, שכן על פניו נראה שסמכות זו אינה ניתנת להאצלה. לבסוף טוענת העותרת, כי העובדה שבית המשפט לא נימק את פסק דינו מצדיקה אף היא קיומו של דיון נוסף.

3.המשיבים 3-1 ו6- מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. לטענתם, בפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקו הלכות כלשהן.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, קובע כי תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש ... מקום לדיון נוסף". תנאים אלו לא נתקיימו בעתירה שבפני. בפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקה הלכה חדשה. כך גם אין בעובדה שבית המשפט לא פירט את נימוקי החלטתו בגוף פסק הדין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. בית המשפט החליט לדחות את העתירה - ואיני מביע עמדה באשר לגוף קביעתו - לאחר ששמע את טענות הצדדים, ובכלל זה את טענות העותרת. יתכן שדעת העותרת אינה נוחה מפסק הדין, אולם אין בכך כדי לקיים דיון נוסף.

"דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנ"פ 3489/93, יאיר אור נ. מדינת ישראל

- לא פורסם); קרי, אין הוא כלי להעברתו של פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בשלושה, בשבט הביקורת של ערכאה נוספת, אך ורק בשל כך שנותרו ספקות לגבי נכונות או סבירות התוצאה (ד"נ 21/58, כהן נ. היועץ המשפטי, פ"ד יג 234)" (דנג"ץ 2751/94 לשכה אחרת נ' שר החוץ , פ"ד מח (5) 543; ראו גם דנג"ץ 6490/96 אמיר נ' אמיר , פ"ד נ (5) 55, דנג"ץ 4343/98 יוסף ס. כהן, עו"ד נ' הממונה על מחוז הדרום , טרם פורסם).

5.לא מצאתי ממש גם בטענת העותרת, כי פסק הדין נשוא העתירה שבפני עומד בסתירה לפסק הדין בבג"צ 3638/99 האמור. נסיבותיהם של שני המקרים שונות בתכלית. הדין החל עליהם הוא שונה, וממילא אין לדבר על סתירה כביכול בין פסקי הדין.

מן הטעמים הללו, העתירה נדחית. ממילא, מתייתר הצורך לדון בבקשת המשיבה 4 להארכת מועד להגשת תגובתה לעתירה.

העותרת תשא בהוצאות המשיבים 3-1 בסכום כולל של 5,000 ש"ח.