בג"ץ 839/02 יואב איגרא נ. אלי גונן

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' זפט) אשר דחה בקשה מטעם המבקשים לסעד זמני במסגרת תביעה שהגישו נגד המשיבים.

2.המבקש 1 (להלן: "המבקש") הוא מנהלה של המבקשת 2, שהיא חברה הרשומה בקנדה, המחזיקה במחצית ממניות חברת הרודס מלונות ספא ונופש בע"מ (להלן: "הרודס"). המבקש מכהן גם כדירקטור בהרודס. המשיבה 2 מחזיקה במחצית השניה של מניות הרודס. הרודס היא הבעלים של מלון בשם זה בעיר אילת. המבקש הגה את רעיון הקמת המלון, ואף שימש כאדריכל שתכנן את מבנהו. ביום 2.11.1995 התקשרה הרודס בהסכם ניהול עם המשיבה 3, חברה בבעלות המשיבה 2, לפיו המשיבה 3 תהיה אחראית לניהולו השוטף של המלון (להלן: "הסכם הניהול"). באותו יום נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה 3, הנושא את הכותרת "הסכם ניהול תדמית". הצדדים להסכם זה הסכימו כי המבקש ינהל את "עיצוב תדמית המכלול המלונאי". המשיב 1 (להלן: "המשיב") משמש כמנהל כללי וכדירקטור במשיבה 2 ובמשיבה 3, וכדירקטור בהרודס. לאחר שהמלון החל לפעול, התעוררו חילוקי דעות בין המבקש לבין המשיב באשר לאופן בו צריך המלון להתנהל, ובאשר למעורבותו של המבקש בניהול השוטף של המלון. בין השאר התרעם המשיב על כך שהמבקש נוהג לפנות ישירות לעובדי המלון בעניינים שונים הנוגעים לניהולו השוטף של המלון. ביום 28.10.2001, הודיע המשיב למבקש, במכתב, כי הוא מורה לעובדי המלון לפנות אל המשיב בלבד בכל עניין הקשור לניהול השוטף של המלון. המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובה עתרו לכך שבית המשפט יורה למשיבים לבטל את ההוראה האוסרת על עובדי המלון לשוחח עם המבקש בנושאים הקשורים למלון, ולפיצוי כספי בגין עוגמת הנפש והפגיעה במוניטין שנגרמה למבקש, כפי שנטען. המבקשים עתרו גם למתן צו זמני לפיו תבוטל ההוראה הנ"ל. בית המשפט המחוזי (השופט י' זפט) דחה את הבקשה לצו זמני, בנימוק שסיכויי המבקשים לזכות בתביעתם קלושים. החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.לטענת המבקשים, המשיבים נוקטים במדיניות שמטרתה לפגוע במעמדם של המבקשים במלון וביכולת הפיקוח שלהם על אופן ניהולו. לטענתם, עובר לכתיבת המכתב הנ"ל מיום 28.10.2001, כינס המשיב את צוות הניהול של המלון והודיע להם כי נאסר עליהם ועל העובדים הכפופים להם לשוחח עם המבקש על כל עניין הקשור להפעלת המלון, וכן הבהיר כי מי שיפר הוראה זו יפוטר לאלתר. המבקש טוען כי מאז אותה הוראה הוא מוחרם במלון ואיש מעובדי המלון ומנהליו איננו מעז לשוחח עמו. לטענת המבקש, פגיעה זו קשה במיוחד מאחר שהוא ומשפחתו מתגוררים במלון, ושם מצויים גם משרדיו. כפי שנטען, בית המשפט המחוזי טעה בהחלטתו שלא להעניק למבקש סעד זמני כמבוקש, מאחר שלא שקל את הפגיעה הקשה בכבודו ובשמו הטוב של המבקש כתוצאה מהיותו מוחרם במלונו שלו, כטענת המבקשים. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהפגיעה בזכויותיו של המבקש כדירקטור בחברת הרודס שמתפקידו לפקח על ניהול נכסי החברה ולהתוות את מדיניותה, כמו גם מהפגיעה במעמדו של המבקש כמי שמופקד על ניהול התדמית של המלון.

המשיבות טוענות בתגובתן כי אין לקבל את טענתו של המבקש בדבר "חרם דיבור" כביכול שהוטל עליו, מאחר שלא נאסר על איש מהעובדים לשוחח עם המבקש על כל עניין שאינו קשור לניהול המלון. המשיבות אינן חולקות על זכותו של המבקש לקבל מידע על המתרחש במלון ולפקח על אופן ניהולו, אלא שהן טוענות כי זאת לא נמנע מהמבקש, שכן ההוראה שנתן המשיב לעובדי המלון מתייחסת רק לצורת קבלת המידע על ידי המבקש ולא לעצם קבלתו. כפי שנטען, המבקש אינו זכאי להתערב בניהול השוטף של המלון על ידי קיום קשר בלתי-אמצעי עם עובדי המלון, אך אין חולק על כך שהוא זכאי לקבל כל מידע הדרוש לו כבעל מניות וכדירקטור בהרודס, ולפקח על ניהולו של המלון, באופנים המקובלים - קיום פגישות מסודרות עם המשיב, נוכחות בישיבות דירקטוריון וכד'. לטענת המשיבים, ההוראה שנתן המשיב עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הניהול, לפיו נאסרה במפורש כל התערבות של הבעלים בפעולת חברת הניהול וכל פגיעה בסמכויותיה.

4.עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, והגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול שעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים [ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ ואח' , פ"ד נה(2) 307 והאסמכתאות המובאות שם]. בית המשפט המחוזי סבר, לאחר שבחן את תוכן ההוראה, את הוראות הסכם הניהול ואת מכלול נסיבות המקרה, כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם אינם גבוהים. לכך יש להוסיף, כי במקרה שלפנינו הסעד הזמני חופף במידה רבה את הסעד המבוקש במסגרת ההליך העיקרי. גם אם צודק המבקש בטענתו כי ההוראה שנתן המשיב לעובדי המלון מקשה עליו בביצוע תפקידו ועומדת בניגוד להוראות הסכם הניהול, הרי שתרופתו בהליך העיקרי תהיה בביטול ההוראה ויתכן שגם בפיצוי כספי. בנסיבות העניין, לא השתכנעתי כי העדר סעד זמני יגרום למבקש נזק מן הסוג המצדיק היענות לבקשה לסעד זמני.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.