בג"ץ 843/02רון ארז נ. בית הדין הרבני הגדול

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 8754/00 רון ארז נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם בפ"ד נו(2) 672-625).

2.העותר והמשיבה 3 לפנינו, בעל ואישה החיים בנפרד - הוא בישראל, היא בארה"ב - נאבקים שנים אחדות בהליכי גירושין סבוכים ולא מעטים, הן בארה"ב - שם נמצאת האישה ושני ילדיהם של בני הזוג - והן בישראל. אחד מהליכים אלה הוא תביעת גירושין שהגיש הבעל לבית הדין הרבני, תביעה שנכרכה אליה בקשתו כי הילדים יימסרו למישמורתו. בעניינה של תביעה זו עתרה האישה לבג"ץ. טענת האישה היתה כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעת המשמורת, ועתירתה היתה כי ייאסר על בית הדין להידרש לנושא המישמורת. בית-המשפט הגבוה לצדק נעתר לאישה, והחליט כי בית הדין הרבני מחזיק, אמנם - כעיקרון - בסמכות להידרש לנושא המישמורת שהבעל העלה לפניו, ואולם בנסיבות העניין נגרעה ממנו הסמכות ועליו להימנע מדיון בנושא המישמורת. מבחינה אופרטיווית הורה בית-המשפט כי בכפיפות לתנאים מסויימים, על בית הדין "להימנע מלדון במישמורת הילדים". פסק-דין זה הוא נושא העתירה לדיון נוסף.

3.פסק-הדין נושא העתירה - פסק ארוך, מורכב ורב-פנים - נסוב על כמה-וכמה שאלות משפט, ובהן: דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות (Forum non conveniens) ; חובת הכיבוד ההדדי החלה על ערכאות משפט במישור הבינלאומי; פירושה הנאות של אמנה אשר נחתמה בהאג והקרויה "האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים" ( אמנת האג ) ופירושו של החוק אשר אימץ את האמנה אל משפט ישראל, הלא הוא חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א1991- ( חוק אמנת האג ); סוגיית ה"כריכה" ו"כנות הכריכה" בפירושו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953- ( חוק שיפוט בתי דין ); ועוד. כל שאלות אלו כולן מנקזות עצמן לשאלה ראשה אחת, והיא, בנושא סמכותו של בית הדין הרבני להידרש לתביעת הבעל למשמורת הילדים.

4.הכרעת הדין בבג"ץ נתקבלה פה-אחד, ואולם טעמי ההכרעה נעים-נדים בין שני מרכזי-כובד. מן הצד האחד מתייצבת השופטת ביניש המייסדת את החלטתה, בעיקרה, על דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות ועל חובת הכיבוד ההדדי החלה על ערכאות במישור הבינלאומי. מן הצד האחר מתייצב השופט אנגלרד, המסתייג מעמדתה של השופטת ביניש באשר לכפיפותו של בית הדין הרבני למשפט הבינלאומי הפרטי. ואולם, לסברת השופט אנגלרד כרך הבעל את מישמורת הילדים בתביעת הגירושין בדרך שאינה "כנה" - כקביעת ההלכה - ומטעם זה, לדעתו, לא קנה בית הדין הרבני סמכות להידרש לנושא המישמורת. השופט השלישי שישב בדין, הנשיא ברק, ניצב בתווך בין שני חבריו: מסכים הוא, כמסתבר, הן עם עמדתה של השופטת ביניש והן עם עמדתו של השופט אנגלרד.

5.כפי שאמרנו, הכרעת הדין הכרעה מורכבת ורבת-פנים היא, ואולם העותר מבקש כי יקויים דיון נוסף אך בנושא הפורום הבלתי נאות, ובהקשר זה: אחד מן ההליכים בין בעלי הדין היה הליך במדינת ניו-יורק, ובית-המשפט דהתם פסק - כסמכותו על-פי אמנת האג - כי מקום מושבם של הילדים הוא בניו-יורק. השופטת ביניש עשתה פסיקה זו אחד היסודות שעליו ייסדה את הכרעתה כי אל לו לבית הדין הרבני בישראל להידרש לתביעת המישמורת של הבעל, והנמקה זו תוקף העותר בכל עוז. וכך מנסח העותר את עתירתו לדיון נוסף:

ב.

הטיעון המשפטי :

19.הבקשה מתייחסת להלכה החדשה שנקבעה ע"י בית משפט נכבד זה ולפיה בית הדין הרבני (ו/או כל בית משפט ישראלי אחר) אינו רשאי להפעיל את סמכותו בנושא משמורת הילדים וזאת לאור העובדה שבית המשפט בניו-יורק על שתי ערכאותיו קבע כי בתקופה הרלוונטית לבקשה, מקום מגוריהם הרגיל של הילדים היה בניו-יורק.

20.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט הנכבד בתיק זה לאור העובדה שההלכה שנקבעה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון וכן לאור העובדה שמדובר בהלכה חדשה קשה וחשובה (ההדגשה במקור - מ' ח')

לטענת העותר עומדת הלכה זו בסתירה להלכות קודמות של בית-המשפט העליון, ובין השאר:

למעשה פסיקתו של בית משפט נכבד זה, מצמצמת באופן ניכר את סמכותו של בית המשפט הישראלי ולמעשה גורסת כי כאשר מקום המגורים של הילד אינו בישראל לא מתעורר הצורך לדון בתביעת משמורת בעניינו בישראל, בכך כאמור עומד פסק הדין [בניגוד?] לדברים מפורשים ביותר שקבע בית המשפט העליון בשורה של הלכות ואף ללשונו של ס' 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ההלכה, כך טוען העותר, הלכה חדשה היא:

32.בשני פנים המדובר בהלכה חדשה:

32.1. ראשית: בקביעה כי אמנת האג נועדה לקבוע ממצאים לעניין המשמורת וזאת בניגוד ללשון האמנה ולגישה שקדמה להלכה זו בפסיקה לפיה האמנה נועדה לשמש אמצעי חירום להשבת קטין חטוף למקום מגוריו.

32.2. שנית: בקביעת קריטריונים שלא נקבעו מעולם בעבר ע"י בית משפט נכבד זה לפיהם קביעה עובדתית של בית משפט במדינה זרה בהליכים לפי חוק אמנת האג תחייב בפועל בית משפט ישראלי כמעשה בית דין, לגבי הליכים משפטיים המתייחסים לתביעות משמורת והחזקת ילדים בניגוד לפסיקה קודמת ועקבית של בית משפט נכבד זה בשורה ארוכה של הלכות ...

לא עוד אלא שההלכה היא גם הלכה קשה גם הלכה חשובה.

דעתי שונה מדעת העותר.

6.השופטת ביניש ייסדה את פסק דינה לא על נימוק אחד בלבד אלא על שלל נימוקים, והכרעתו של בית-המשפט בניו-יורק באשר למקום מושבם של הילדים לא היוותה אלא אחד מאותם נימוקים. בעיקרם של דברים - ובכך רואה אני את ליבת חוות-דעתה - ראתה השופטת ביניש את תביעת המישמורת שהגיש העותר לבית הדין הרבני כשימוש לרעה בהליכי המשפט בישראל. וכלשונה בסיכום הדברים (בפיסקה 23 לפסק-דינה):

בעת שהמשיב כרך את סוגית המשמורת בתביעת הגירושין שהגיש בארץ, כבר החל בית-המשפט בניו-יורק לדון במשמורת הילדים, בלא שהמשיב דאג להתגונן מפני אותה תביעה. עקב כך, ניתן לראות בכריכת המשמורת בתביעת הגירושין, ניסיון בלתי ראוי לעקיפת הליכים שנפתחו בחו"ל והוכרעו שם זמן לא רב לאחר הגשת התביעה בארץ. בהתחשב בכך, לו יתנהלו הליכי המשמורת בישראל, יהיה בכך כדי להוות שימוש לרעה בהליכי משפט כלפי העותרת. יהיה בכך גם כדי להטריד את העותרת, עקב הצורך להגיע לישראל ולהעיד כאן עדים לא מעטים הרלוונטיים לדיון, ונמצאים בארצות הברית. זאת ועוד, ניהול ההתדיינות שיזם המשיב בנוגע למשמורת הילדים בישראל, עלולה לגרום לילדים לא רק טירדה והצקה, אלא גם פגיעה של ממש כתוצאה מהבאתם לארץ לצורך ההתדיינות בין הוריהם. נוכח קביעתנו כי על העותרת לעשות כל שתלוי בה, כדי לאפשר למשיב לנהל בארצות הברית הליכי משמורת, בלא להעלות התנגדויות דיוניות להגשת תביעה בסוגיה זו, הרי הפסקת ההליכים בישראל, לא תגרום למשיב עוול. המסקנה המתבקשת היא כי היה על בית-הדין הרבני להימנע מהפעלת סמכותו בנוגע למשמורת הילדים. כך היה צריך להחליט כל בית-משפט בישראל, לו נתגלגלה תביעתו של המשיב והגיעה אליו בנסיבות דומות. וכך צריך לנהוג בית-הדין הרבני. משאמרנו כך, לא ביקשנו לשנות מהדין המהותי החל בבתי הדין הרבניים, אלא לתת ביטוי מפורש לעקרונות מקובלים משכבר על הערכאות בישראל.

הנה-כי-כן, לא הלכה לדיון נוסף קבעה השופטת ביניש. כל שביקשה לא היה אלא ליישם דוקטרינות המקובלות עלינו משכבר הימים, בראשן הדוקטרינה האוסרת על שימוש לרעה בהליכי בית-משפט.

7.נוסיף כי בעיקרם של דברים זו היתה פסיקתו של השופט אנגלרד אף-הוא, בקובעו כי כריכת מישמורת הילדים בתביעת הגירושין לא היתה כריכה כנה וכי מטעם זה אל-לו לבית הדין הרבני להידרש לנושא המישמורת. וכלשונו בסיכום דבריו (בפיסקה 13 לחוות-דעתו):

אם אחיל כעת על המקרה הנדון את מבחן "הכנות", כמקובל בכריכת רוב העניינים בבית הדין הרבני, מסקנתי היא כי אין לאפשר למשיב לכרוך את משמורת הילדים לתביעת הגירושין שלו בפני בית הדין הרבני. המשיב כרך את משמורת הילדים בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני, על אף שידע כי מתנהלים באותה עת הליכי משמורת בארצות-הברית, שבהם לא דאג לייצוג מטעמו, על אף שזומן על ידי בית המשפט בניו-יורק. יתרה מזו, עובדה היא כי ילדיו חיים בארצות-הברית ובדיקת הנסיבות הרלוונטיות לקביעת המשמורת אינן יכולות להתבצע באופן יעיל בישראל, בהעדרם של הילדים. בנסיבות אלה, נראה כי יסוד "הכנות" אינו מתקיים לגבי כריכת המשמורת. התוצאה היא כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון במשמורת ילדיהם של בני הזוג.

8.הנה-כי-כן, גם השופטת ביניש גם השופט אנגלרד, כל אחד מהם לעצמו, יצאו למסע תהיה ופרשנות. השופטת ביניש יצאה לדרכה ובידה דוקטרינת הפורום הבלתי נאות, ואילו השופט אנגלרד יצא לדרכו ובידו הכריכה הכנה והבלתי כנה. זו יצאה למסע ממזרח בדרכה למערב וזה יצא למסעו ממערב בדרכו למזרח. ובאמצע הדרך נפגשו השניים ונתגלה להם כי הכרעתם בדין הכרעה אחת היא. בראותנו כי כך היו דברים שהיו, מה פלא בדבר שהנשיא ברק יכול היה להסכים גם לשופטת ביניש גם לשופט אנגלרד?

9.לסיכום נוכל לומר זאת: פסק-דינו של בית-המשפט העליון לא גילה לנו הלכה הראויה לדיון נוסף בה, ודין העתירה אפוא דחייה.

העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה 3 שכר-טירחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח.

היום, ל' בתשרי תשס"ג (6.10.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02008430. G05

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il