בג"ץ 8442/01 גל אוסובסקי נ. יעקב ארגוב

1.ביום 30.3.93 כרתו המבקשים והמשיבים הסכם לפיו מכרו המבקשים למשיבים זכויות חכירה שלהם בחלק מחלקת מקרקעין - שהבעלות הרשומה בהם היא של הקרן הקיימת לישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "החלקה") - שעליה תכננו המשיבים לבנות את ביתם. נקבע בהסכם כי על המבקשים "לשלם על חשבונו את כל המיסים, הארנונות, ההיטלים, האגרות, דמי חכירה, והתשלומים השונים שיחולו על החלקה או על המחזיק בה עד ליום מסירתה בהתאם לתנאי חוזה זה לחזקת הקונה" [ההדגשות במקור - י' ט']. בהסכם נקבע פיצוי מוסכם בגין כל הפרה או איחור במסירת החזקה בחלקה וכן נקבע כי צד לחוזה יכול "לתבוע ולקבל פיצויים כדי הנזק הנגרם לו למעשה, ו/או כל סעד אחר". אחרי שחתמו על ההסכם התברר לבעלי הדין כי על מנת לפצל את המגרש המקורי לשתי חלקות ולבנות עליהן שני בתי מגורים כפי שהוסכם, יש לשלם למינהל מקרקעי ישראל דמי פיצול. המבקשים סרבו לשלם את דמי הפיצול ולפיכך לא נעשתה העסקה. ביום 19.8.99 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו נגד המבקשים לאכוף עליהם את ההסכם, למנות כונס נכסים לצורך השלמת העסקה וכן לשלם להם את סכום הפיצויים המוסכמים ללא צורך בהוכחת נזק. לחילופין תבעו לשלם להם פיצויים עבור הנזקים שנגרמו להם עקב ההפרה. בתחילת הדיון הגיעו בעלי הדין להסדר לפיו יוכרעו המחלוקות על ידי בורר וכי "מוסכם בין הצדדים כי הסכם המכר שנחתם ביניהם ביום 30.3.93 מבוטל וכי ארגוב זכאים להשבה ו/או פיצוי מאוסובסקי, ומוסכם כי זהו הסכסוך המועבר להכרעת בורר". עוד הוסכם כי כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט ישמשו כתבי טענות בבוררות. בית המשפט המחוזי נתן להסדר תוקף של החלטה.

2.ביום 23.12.99 ניתן פסק בוררות חלקי לפיו חויבו המבקשים להשיב למשיבים סכום בסך 75,000 דולר של ארה"ב שקיבלו עבור מכירת זכויות באותו חלק מן החלקה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ביום 25.6.00 ניתן פסק בוררות נוסף לפיו חויבו המבקשים להשיב למשיבים סכום נוסף של 20,000 דולר וכן לשלם להם סכום של 95,000 דולר כפיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970 (להלן - "חוק החוזים (תרופות)"). עוד חייב הבורר את המבקשים לשלם למשיבים סכום נוסף של 166,971 ₪ עבור עגמת נפש, תשלומים למס רכוש, שכר טרחת עו"ד ושכר טרחת הבורר.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בקשה לבטל את פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' חיות), בפסק דינו מיום 25.9.01, דחה את טענות המבקשים, למעט הטענה כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להביא את ראיותיהם לענין ההפרש בין שווי הזכויות במגרש ביום שנכרת ההסכם לשווי הזכויות ביום ביטולו. לפיכך החזיר את הדיון לבורר על מנת שראיות אלה יובאו לפניו.

המבקשים בקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, להוציא ענין החזרת פסק הבוררות לבורר. לטענת בא כוחם חרג הבורר מסמכותו בכך שחייב את המשיבים להשיב למבקשים את הסכום בסך 20,000 דולר שלא תבעו ובכך שפסק להם פיצוי בלא הוכחת נזק על סמך הוראת סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות), שאף זאת לא תבעו בכתב התביעה. עוד טוען הוא כי פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור שכן הסכום הנוסף שהבורר חייב את המבקשים להשיבו, בסך 20,000 דולר, שולם, לטענתו, למבקשים כ"כסף שחור" ו"מתחת לשולחן", במטרה להקטין את חבותם במס רכישה ובכך להונות את שלטונות המס. המבקשים הוסיפו וטענו שאף לא קיבלו סכומים אלה כלל.

3.דין הטענות להידחות.

כאמור, נקבע בהסכם הבוררות כי "מוסכם בין הצדדים כי הסכם המכר שנחתם ביניהם ביום 30.3.93 מבוטל וכי ארגוב זכאים להשבה ו/או פיצוי מאוסובסקי, ומוסכם כי זהו הסכסוך המועבר להכרעת בורר" [ההדגשות שלי - י' ט']. מכאן שהבורר הוסמך לפסוק את שעוריהם של סכום ההשבה ושל סכום הפיצוי. יתר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה כי במהלך הבוררות לא התנגדו המבקשים לדיון בנושאים אלה, לרבות פסיקת הפיצוי לפי סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות). זאת ועוד, המשיבים הביאו לפני הבורר ראיות ואף צרפו חוות דעת שמאי בענינים אלה והמבקשים לא התנגדו לכך. יודגש - ועל כך עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו - כי יכול וסמכות הבורר תורחב מעבר למוסכם בהסכם הבוררות על ידי התנהגותם של בעלי הדין:

"יכולים הצדדים, בהתנהגותם, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות עצמו, ואין צורך לערוך לשם כך הסכם בוררות חדש. הבאת ראיות או העלאת טענות בבוררות מטעם שני הצדדים גם לגבי עניין אחר שהם מסוכסכים בו, מהווה גילוי דעתם של הצדדים שהבורר יפסוק גם בו, הגם שלא נמסר במפורש להכרעתו בהסכם הבוררות ואפילו אם התעורר לאחר עריכת ההסכם. הסכים בעל דין להרחבה - ודאי שלא יוכל להתכחש להסכמתו. ההסכמה יכולה להיות גם מכללא, באי העלאת הטענה בדבר חריגה מסמכות במועד. במילים אחרות - עילת

ביטול עומדת לצידו, אך טענת מניעות נגדו. לא העלה את טענת חוסר הסמכות בפני הבורר וגם לא מוחה על המשך הדיון בפניהם - יהא מנוע מלהעלות טענה זו בשלב של בקשה לביטול הפסק" (ס' אוטולונגי בוררות דין ונוהל

(תשנ"א) עמ' 438; רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין נ' מרדכי כידון , פ"ד נ(5) 466, 476).

אפילו חרג, אפוא, הבורר מסמכותו בפוסקו למשיבים סעדים שלא תבעו הרי משלא התנגדו המבקשים לדיון בנושאים אלה וכן לא התנגדו להבאת ראיות לגבי הסעדים הנוספים הורחבה סמכותו של הבורר לפסוק גם אותם (ראו רע"א 4928/92 עזיז עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד מז(5) 94).

גם בטענה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור אין ממש. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי מן הראיות שהובאו לפני הבורר עולה שהמשיבים שילמו את התשלום הנוסף בסך 20,000 דולר וכי הדבר לא הוזכר בהסכם. לא די בכך כדי להביא את התשלום בגדר המקרים העומדים בניגוד לתקנת הציבור (ראו דברי בע"א 1831,1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב ואח' , פ"ד נא(5) 433,461; השוו ג' שלו סוס הפרא - לאן או מה ארע לתקנת הציבור? שנתון הקריה האקדמית (התשס"ב) כרך ב', עמ' 21).

4.כך או כך, ניתן היה לדחות את בקשת הביטול מכח הוראת סעיף 26 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, לפיה "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות הקיימות בסעיף 24 [לחוק הבוררות - י' ט'], אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". במקרה הנדון נקבע כממצא שבעובדה כי המבקשים קיבלו מהמשיבים גם את הסכום של 20,000 הדולר. לא נגרם, אפוא, עיוות דין שכזה.

5.הבקשה להרשות ערעור נדחית.