בג"ץ 8447/96 באסמה חרוב נ. שר הפנים

בפני בקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרים.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 26.11.96. העותרים 1 ו-2 הם בני זוג אשר התגוררו במזרח ירושלים. העותרים 3-7 הם ילדיהם. בעתירתם, תקפו העותרים החלטה של המשיב 2, מנהל הלשכה האזורית של מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, לפיה תבוטל תושבותה של העותרת 1 אשר תגורש מן הארץ יחד עם שאר העותרים. כמו כן, דרשו העותרים כי תידון בקשת העותרת 1 לאיחוד משפחות אותה הגישה ביום 17.8.95 עבור העותר 2, וכי תינתן לעותרים 2-7 רישיון לישיבת קבע בהתאם לחוק הכניסה לישראל. עוד ביקשו העותרים כי תוארך אשרת הביקור מסוג ב/2 שניתנה לעותר 2 ביום 9.9.96 ואשר פג תוקפה ביום 9.10.96, עד למתן החלטה בבקשה לאיחוד משפחות.

ביום 26.11.96 הוצא צו ביניים כמבוקש על ידי כב' השופט מצא. ביום 14.6.98 הוחלט, בהסכמת המשיבים, על דחיית הדיון בעתירה עד למתן פסק דין בבג"ץ 2227/98 (המוקד להגנת הפרט ואח' נ' שר הפנים). העתירה האחרונה נמחקה ביום 19.2.03 וביום 23.2.03 התבקשו העותרים, על ידי כב' הרשם אוקון, להודיע על מצב ההליכים בתיק, שאם לא כן יימחק ההליך מחוסר מעש. ביום 5.5.03 הודיעו העותרים על חזרתם מהעתירה ובתוך כך פירטו את הבקשה שהובאה בפני לפסיקת הוצאות.

בסופם של דברים, ניתן לעותרת מעמד של תושבת מיום החזרה לישראל, לאחר כ-4 שנים מיום ההחלטה על פקיעת רשיון ישיבת הקבע שלה. ביום 5.10.2000 אושרה הבקשה לאיחוד משפחות ונרשמו ילדי העותרת 1 בתעודת הזהות שלה. ביום 5.11.2000 ניתנה לעותר 2 אשרת ב/1 שהיתה בתוקף עד ליום 4.10.2001. אשרת מסוג ב/1 ניתנה לעותר 2 גם מיום 14.5.02 עד ליום 5.2.03.

אמת המידה הכללית לחיוב בהוצאות במסגרת עתירה שנמחקה נקבעה בבג"ץ 842/93, נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217. במרכזה עומדת השאלה, האם העתירה היא שהניעה את המשיבים לפעולה, והיא שגרמה לכך שהסעד אותו ביקש העותר ניתן לו, בסופו של דבר. בעניינים לא מעטים דומה המקרה שבפניי עד מאד למקרה שנדון בבג"צ 476/97 סאוסן נ' שר הפנים, תקדין עליון 2001(3) 1492, שם נפסקו הוצאות לטובת העותרים (ראו לעניין זה גם בשג"צ 8306/01 שר הפנים נ' סאוסן, תקדין עליון 2002(2) 620).

עם זאת, קיים במקרה זה שוני, המתבטא בכך שלטענת המדינה, לא הגשת העתירה גרמה לשינוי בעמדת הדרג המדיני בנושא העתירה, כי אם שינוי זה נבע משינוי בדרג המדיני ובתפיסתו את הנושא. גורם כזה לשינוי כזה לא נטען בעניין סאוסן, ולהעדרו של טיעון כזה אף ניתן משקל באותה פרשה. מובן כי בקיומו של גורם כזה יש כדי להחליש במידה ניכרת כל טענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מתן הסעד המבוקש. מתברר עוד, כי עיקר הסעד שנתבקש על ידי העותרים ניתן להם שנים אחדות לפני שפנו בבקשה למחיקת העתירה. גם עובדה זו פועלת כנגד היעתרות לבקשה להשתת הוצאות (ראו החלטת כב' הרשם אוקון בבג"צ 2227/98 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים). התוצאה היא, כי אין מקום לפסיקת הוצאות במקרה זה, והבקשה – נדחית.