בג"ץ 8457/02 כל אל עראב בע"מ נ. מר מועין חורי,עו"ד

1.במסגרת הדיון על גובה הפיצוי המגיע לנפגע מפרסום שהיה בו משום הוצאת לשון הרע בתביעת דיבה שהגיש המשיב 1, עו"ד מועין חורי (להלן: "התובע"), ביקשו המבקשים להביא עדות הקשורה למעשיו של התובע במסגרת עיסוקו כעו"ד. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. על כך בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.עיינתי בבקשה ובתשובה לה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבאת ראיות בשאלת שמו הטוב של התובע נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתביעה ובית המשפט ירשה הבאת ראיות כאלה רק כשאלה דרושות ורלוונטיות לעניין שיעור הפיצויים.

3.במקרה זה מבקשים להביא כראיה תצהיר של עדה לגבי מעשים שנעשו, לפי טענתה, בין השנים 1993-1994, שבגינם הוגשה תלונה למשטרה רק במהלך משפט הדיבה, כתשע שנים לאחר האירוע אליו מתייחסת, העוסק בשלושה מסמכים (שני תצהירים ובקשה לרישום מקרקעין), שכביכול חתמה עליהם, כשהתובע, כעו"ד, אישר את חתימתה. הגשת תלונה זו במועד ובנסיבות האמורים תמוהה היא, בלשון המעטה. בית המשפט קמא קבע שגם אילו קיבל את העדות כמות שהיא, לא היה בה כדי להשפיע על גובה הפיצויים באשר האירוע, אם היה, היה נקודתי, ולא מצביע בהכרח על דפוס פעולה, או על גישה כללית או על תכונת אופי. זאת ועוד, התצהיר הוגש בשלב מאוחר ומפתיע של הדיון והשופט קמא ציין חשש לסרבול שלא לצורך של ההליך.

לא מצאתי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט שלא להרשות את העדות.

הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב 1 הוצאות בסך 10,000 ₪.