בג"ץ 8501/99 משה גרוס נ. עיריית נהריה

1.בעקבות חוב בגין צריכת מים משנת 1996, ניתקה עיריית נהריה את אספקת המים, בין היתר, לעותרים, שהינם הבעלים והמנהלים של בית ספר שצרך (לטענת העותרים - יחד עם אחרים) את המים. בעקבות הניתוק הוגשה עתירה זאת. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא צו שיחייב את העיריה להתקין מד מים חדש על שם העותרים. אכן, העיריה מוכנה להתקין מד מים כמבוקש, אך זאת בתנאי שישולם החוב לפי המד הישן, בשעור של 30,000 ש"ח לערך. העותרים מסרבים לשלם חוב זה. הם תומכים את הסירוב בטענה שאין הם חייבים לשלם חוב זה, ויש עמם טעמים שונים התומכים בטענה זאת. העיריה הציעה כי העותרים ישלמו את החוב תחת מחאה, ואז יותקן מד המים החדש, ולאחר מכן יוכלו העותרים להתדיין עם העיריה בשאלה אם הם חייבים, או באיזו מידה הם חייבים, לשלם את חוב המים. אך העותרים דחו הצעה זאת.

העותרים ביקשו גם, כסעד זמני, צו ביניים שיחייב את העיריה להמשיך ולספק מים לעותרים, כדי שבית הספר יוכל להמשיך ולפעול. בית המשפט (השופט י' זמיר) נענה לבקשה זאת, והוציא צו ארעי כמבוקש, שיעמוד בתוקף עד להכרעה בבקשה לצו הביניים, לאחר שיתקבלו תגובות המשיבים לבקשה זאת.

2.הסכסוך בין בעלי הדין הוא סכסוך של מה בכך, בעל אופי אזרחי, על סכום כסף קטן באופן יחסי, ללא היבט עקרוני. אין הוא ראוי לבוא בשערי בית המשפט העליון. לפיכך, כשהוצא הצו הארעי, ביום 2.12.99, הציע בית המשפט לצדדים כי יבואו בדברים ביניהם, כדי לפתור את העניין נשוא העתירה ללא צורך בהתדיינות והכרעה על ידי בית המשפט. אך הדבר לא נסתייע. לפיכך החליט בית המשפט, ביום 10.1.2000, לזמן את הצדדים לדיון מקדמי כדי לברר את הדרך להמשך הטיפול בעניין נשוא העתירה, לרבות בשאלת המשך תוקפו של הצו הארעי. באותה החלטה חזר בית המשפט והציע לצדדים כי יבואו בדברים ביניהם כדי לפתור את העניין נשוא העתירה או, לפחות, להסכים על דרך לפתרון העניין (לרבות גישור או בוררות), שתייתר את הצורך בהתדיינות בפני בית משפט זה. למרבה הצער, גם הפעם הדבר לא נסתייע.

3.ביום 25.1.2000 נתקיים הדיון המקדמי בפני השופט י' זמיר. בית המשפט חזר והציע לבעלי הדין, במהלך הדיון, להגיע לכלל הסכם שיאפשר יישוב המחלוקת והמשך אספקה סדירה של מים לבית הספר, אך ללא הועיל.

4.בעקבות הערות מצד בית המשפט הודיעה באת-כוח העותרים כי היא מוכנה לחזור בה מן העתירה, על מנת שתבקש סעד, ובכלל זה סעד זמני, מבית משפט אזרחי. עם זאת היא ביקשה כי תינתן לה שהות לפנות אל בית המשפט האזרחי, ותינתן שהות לבית המשפט האזרחי להחליט בדבר, בלי שאספקת המים תנותק.

בא-כוח העיריה הסכים, על פי הצעת בית המשפט, כי אספקת המים לבית הספר של העותרים לא תנותק במשך 30 יום.

5.בא-כוח העיריה ביקש כי בית המשפט יחייב את העותרים, בהתחשב בנסיבות המקרה, בתשלום הוצאות המשפט. בא-כוח המשיבים 5-3 (המהווים את נציגות הבית המשותף, שהיא צד לחוזה עם העיריה לאספקת המים) ביקש אף הוא שבית המשפט יחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשפט. באת-כוח העותרים התנגדה לבקשה והביעה דעתה כי מן הראוי שבית המשפט יחייב את העיריה לשלם לה את הוצאות המשפט.

שקלנו את נסיבות המקרה והגענו למסקנה כי יש לחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשפט. בהתאם לכך, אנו קובעים כי העותרים ישלמו את הוצאות המשפט למשיבה 1 (עיריית נהריה) בסכום כולל של 3,000 ש"ח ולמשיבים 5-3 (נציגות הבית המשותף) בסכום כולל של 1,500 ש"ח.

6.סיכומו של דבר, העתירה נדחית, כפוף להתחייבות של עיריית נהריה שלא לנתק את אספקת המים לעותרים במשך 30 ימים.