בג"ץ 8543/04 יעקב נגר נ. בית דין הרבני הגדול

1.העותר והמשיבה 3 נישאו כדת משה וישראל בעיר ניו-יורק בארצות-הברית. הם נישאו שם גם בנישואין אזרחיים. מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים.

הנישואים לא צלחו, והמשיבה 3 פנתה לבית-הדין הרבני בארצות-הברית בתביעת גירושין. מפסק-דינו של בית-הדין הרבני בישראל עולה כי העותר שהוזמן לדיון סירב להתייצב. בית-הדין הרבני בארצות-הברית התיר, לפיכך, למשיבה 3 לתבוע את העותר בפני ערכאות אזרחיות – שם – ובשנת 2001 הותרו הנישואים האזרחיים של בני-הזוג בבית-המשפט של רובע קווינס בניו-יורק. בית-המשפט שם גם פסק את מזונות הילדים.

העותר שב ארצה בחודש יוני 2002, ומני-אז הוא מצוי בישראל. שנה לאחר שובו ארצה, פנתה המשיבה 3 לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים, באמצעות בא-כוחה, והגישה תביעה לגירושין. בתביעתה היא טוענת כי העותר מסרב ליתן לה גט פיטורין ובוחר להותיר אותה בעגינותה. היא תובעת לפיכך, כי בית-הדין הרבני האיזורי יחייב את העותר במתן גט ויכפה זאת עליו.

2.במסגרת תביעת הגירושין, פנתה המשיבה 3 לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה לעיכוב יציאתו של העותר מן הארץ והבקשה נענתה. העותר, פנה בעצמו, במכתב לבית-הדין וביקש לבטל את ההזמנה לדין ולבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו. במכתב הנושא תאריך 8.7.03, הוא מבקש "להעביר את התיק לבית-הדין הרבני בתל-אביב, איזור מגוריי".

פניה זו הגיעה למזכירות בית-הדין הרבני, ודבר קבלתה אושר בחותמת בית-הדין. לטענת העותר, שלח יום קודם לכן מכתב אחר לבית-הדין האיזורי ובו צויין גם כי "התובעת [המשיבה 3] אינה אזרחית או תושבת ישראל ומעולם, כך, לא התגוררה בישראל. כמו-כן, הנתבע לא היה תושב ישראל לפני נישואיו, במהלך כל הנישואין התגוררו בני-הזוג בחו"ל, והנתבע שב לישראל שנה לאחר הגירושין. מכתב זה לא הגיע לבית-הדין האיזורי, ומכל מקום, המכתב שנשלח, לשיטת העותר, למחרת היום אינו מאזכר טענה ממין זה.

3.משהתייצבו הצדדים – ביום 23.7.03 – בבית-הדין היה העותר מיוצג על-ידי עורכת-דין ומפיה נשמעה הטענה כי "לפי ההלכה הולכים אחר הנתבע והוא גר בבת-ים ולכן מבוקש להעביר את התיק לתל-אביב... הצדדים נישאו בארצות-הברית ומעולם לא גרו בארץ, ולארץ בא הבעל לגור לבד בבת-ים". בחודש ינואר 2004, פנה שוב העותר לבית-הדין הרבני האיזורי וביקש מבית-הדין שלא לדון בתביעת הגירושין המתקיימת וזאת בהיעדר סמכות. כך – לפי טענתו - משום שלפי החוק במדינת-ישראל הוא גרוש לכל דבר - "אינני במצב של טרום-נישואין", כך כתב, "לכן אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעה זו ללא הסכמת כל הצדדים". טענה זו נדחתה ביום 20.1.04 וישיבה נוספת של בית-הדין האזורי נתקיימה מספר ימים לאחר מכן, ביום 25.1.04. בישיבה זו העלה העותר את הטענה כי "יתכן והמשיבה 3 היא גויה". טענה זו, שהועלתה לראשונה במהלך הדיון, העלתה תמיהות ובהמשך הדיון אישר העותר כי לא מצא סימנים במשיבה 3 המלמדים כי יש ביסוס לתיאוריה החדשה שהועלתה על-ידו. בישיבה זו וכן בישיבה נוספת שהתקיימה בבית-הדין הרבני, דן בית-הדין לגופה של תביעת הגירושין ובישיבה שנתקיימה ביום 28.4.04 הוצגה מטעם המשיבה 3 תעודה המעידה כי אכן היא יהודייה. בדיון זה העלה הבעל לראשונה את הטענה המפורשת כי אין סמכות לבית-הדין הרבני לדון בעניינו בשל העובדה שהמשיבה 3 אינה אזרחית ישראלית.

הטענה נדחתה בבית-הדין האיזורי, שציין כי משמעות העלאת הטענה בשלב זה, על רקע טענה קודמת שהתבררה כלא נכונה – לפיה, כביכול, אין המשיבה 3 יהודיה – היא שהבעל בא לבית-הדין "בידיים שאינן נקיות". בית-הדין פסק גם כי התנאים שמציב העותר לגירושין אינם אפשריים ומשכך יש לראות בהם סחיטה. בית-הדין האיזורי מצא, על כן, שהעותר חייב לגרש את אשתו, המשיבה 3, בהתאם לתנאים שפורטו על-ידיו.

כנגד פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. הערעור נדחה.

4.בית-הדין הרבני הגדול הבהיר כי העותר לא סמך את טענותיו בשלבים הראשונים של ההליכים, שנתקיימו בפני בית-הדין, על טענת חוסר הסמכות הנוגעת לאזרחותה ומקום מושבה של המשיבה 3, וכי רק בשלבים מאוחרים מאוד הועלתה הטענה. לגוף הדברים, סבר בית-הדין, כי יש לדחות את הטענה האחרונה משאין ספק לגבי כפיפותו של העותר לסמכות בית-הדין, ומשאין מחלוקת, כי המשיבה 3 מבקשת לכפוף עצמה לאותה סמכות ומבקשת סעד מבית-הדין בישראל. בית-הדין הגדול בא גם הוא לכלל מסקנה, כי העותר נוהג שלא בתום-לב ושלא בדרך מקובלת, כי מטרתו האמיתית היא עיגון המשיבה 3, וכי אין בכוחו של שום בית-משפט או בית-דין אחר, לבד זה המצוי בישראל, להעניק לה סעד אפקטיבי.

ואנו נוסיף, כי גם נטיית ליבנו לא הייתה שונה מזו המשתקפת בהחלטת בית-הדין, ככל שהדבר נוגע לשאיפה למצוא את הדרך להעניק למשיבה את האפשרות לבקש מבית-הדין את הסעד המבוקש על-ידה. עם זאת, איננו צריכים היום להידרש לשאלה אם אכן מצויה דרך כזו, ומהי הדרך, שכן די לנו אם נלך בעקבות הנימוק הראשון בו אחז בית-הדין הרבני הגדול, ונאמר כי היום אין העותר יכול להעלות את הטענה הנטענת בפיו בדבר סמכותו של בית-הדין הרבני הדתי - משלא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו.

אשר-על-כן, העתירה נדחית. העותר ישא בשכר טירחת עורך-דינה של המשיבה 3 בסכום של 10,000 ש"ח.