בג"ץ 8568/06 אאוגניה מריה בנגור נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

העותרת, ילידת שנת 1949, נכנסה לישראל ביום 12.11.97 באמצעות רישיון שתוקפו עד ליום 14.8.99. גם לאחר שפג רישיונה, המשיכה העותרת לשהות בישראל ללא היתר. עובדה זו לא בא זכרה בעתירה. ביום 9.11.05 נישאה העותרת למר אנטולי סוקולוב, אזרח ישראלי בנישואי פרגוואי. לטענת העותרת, הגיעה לבית המשותף ששכרו בני הזוג בחיפה בעיקר בסופי שבוע, מאחר שהמשיכה לעבוד במרכז - שם גם התגוררה בשאר ימות השבוע. ביום 11.4.06 הגישו העותרת ומר סוקולוב בקשה לקבלת מעמד מכוח איחוד משפחות. בעת הגשת הבקשה נערך לשניים שימוע, שבו התגלה חוסר התאמה בתיאוריהם, כגון באשר לעבודתה של העותרת.

ב.

ביום 23.4.06 החליטה ועדה של הלשכה למינהל אוכלוסין להעביר את עניינה של העותרת לבחינת לשכת הקשר ויחידת האכיפה לזרים. ביום 2.7.06 הועבר לגורמים בלשכה דו"ח המבוסס על בדיקות שנערכו בדבר כנות נישואיה של העותרת, ובכללם ביקור בבית הזוג בשעות הבוקר והערב, ותשאול שכנים. על פי הדו"ח יתכן שמתקיים קשר אינטרסנטי בין בני הזוג, ומכל מקום אין המדובר בקשר כן של חיים משותפים.

ג.

ביום 10.7.06 החליטה הלשכה למינהל אוכלוסין כי "לאור בדיקת יחידת האכיפה, על פיה בני הזוג אינם חיים יחד, ולאור הצהרת בני הזוג כי הנ"ל עובדת בתל אביב, נראה כי אין מדובר בקשר אמין ולפיכך לא נוכל להתחיל בהליך המדורג". ביום 27.7.06 נמסרה למר סוקולוב הודעה בדבר החלטת הלשכה, וכן שעל העותרת לצאת את הארץ תוך חודש ימים. ביום 14.8.06 הגישה העותרת ערר למשיב, במסגרתו נטען כי נפלה טעות בבדיקה, כיוון שנערכה בימים בהם היא שוהה בתל אביב. ביום 28.8.06 הודיע המשיב לבא כוח העותרת כי החלטתו בעינה.

ד.

כבר ביום 27.8.06 הגישה העותרת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 3279/06). בית המשפט הוציא צו מניעה זמני בו הורה להימנע מגירוש העותרת מגבולות המדינה עד להחלטה אחרת. ביום 16.10.06 נתן בית המשפט תוקף של החלטה לבקשה מוסכמת שהגישה העותרת בדבר העברת התיק לבית משפט זה בשבתו כבג"צ, מטעמי סמכות.

ה.

בעתירה נטען כי העותרת ומר סוקולוב מנהלים אורח חיים של זוג נשוי, וכי אין בעובדה שהעותרת עובדת בתל אביב בכדי לשלול זאת. נטען, כי היה על המשיב לאפשר לעותרת להציג בפניו עדים מטעמה, אשר בידיהם לתמוך בדבר חייה המשותפים עם אנטולי, ותצהירים של חלק מהם צורפו לעתירה. עוד נטען, כי נתמלאו התנאים החוקיים להסדרת מעמדה כתושבת ואזרחית המדינה, ועל כן פעולות המשיב נעשות שלא כדין.

ו.

בתגובת המדינה נטען, כי אין בנישואין לאזרח ישראלי, כשלעצמם, כדי להעניק אזרחות ישראלית לבן הזוג הזר, שכן הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. נטען, כי תנאי לאישור בקשה להתאזרחות מכוח נישואין הוא הנחת תשתית ראייתית לקיומו של מרכז חיים בישראל להקמת תא משפחתי, ובנידון דידן לא הוכחו קיומו של תא משפחתי משותף או כנות הקשר. נטען, כי החלטת המשיב מבוססת היטב, בעודה מסתמכת על שימוע שנערך בנפרד לכל אחד מבני הזוג, ועל בדיקה שנערכה במקום המגורים הנטען.

ז.

(1) לאחר העיון באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לעתירה. ראשית, העלמת העובדה כי העותרת שוהה מזה 7 שנים בארץ ללא היתר, יש בה כשלעצמה כדי להוביל לדחייה על הסף:

"מן המפורסמות הוא, לפחות לכל עורך דין, שעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק צריכה לתת תמונה מלאה ואמינה של העובדות הנוגעות לעניין. עתירה שאינה מגלה את כל העובדות השייכות לעניין עשוייה, בשל כך בלבד, להידחות על הסף" (בג"צ 3731/95 שמואל סעדיה, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופט זמיר)).

בית משפט זה כבר מלתו אמורה לא אחת באשר לאי הצגת עובדות אשר חשיבותן לצורך בירור העתירה נהירה (בג"צ 5911/05 נובה נ' שר הפנים (לא פורסם) (השופטת ארבל); בג"צ 1540/06 לאמוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא כל שכן שעה שהמדובר בטענה כי העותרת שוהה בישראל כדין (סעיף 2 לעתירה), בעוד שאין הדבר כן כבר מאז 1999.

(2) גם לעיצומם של דברים אין מקום לקבלת העתירה. סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 (להלן: חוק האזרחות ), קובע:

"בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5 (א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)".

הוראה זו אמנם מקילה על תהליך ההתאזרחות של בן זוגו של אזרח ישראלי, באשר שאלת ההתאזרחות נתונה לשיקול דעתו - הרחב, ועם זאת לא בלתי מוגבל - של שר הפנים (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים , פ"ד נו(6) 289, 293 (להלן: פרשת דימיטרוב ) (הנשיא ברק)). גישתו של המשיב לפיה, אזרחות ישראלית לבן זוג זר תינתן רק מקום בו מתקיים קשר נישואין אמיתי ותקף, בדין יסודה, שהרי בבסיס סעיף 7 לחוק האזרחות עומד הרצון לאפשר את המשך קיומו של התא המשפחתי ולהגן עליו. שעה שקיומו של התא המשפחתי מוטל בספק ספיקא, חסר העיקר מן הספר. עמד על כך השופט – כתארו אז – ברק עוד בשכבר הימים:

"הענקת אזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה, האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו (ראה א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (שוקן, מהדורה 3, תשמ"א) 401). לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי... מצב דברים זה מחיב, מעצם טבעו, כי מעשה ההתאזרחות ייעשה בלב שלם ומתוך נכונות להשתלב במירקם חייה של המדינה. בעניין זה קימת נכונות להגמיש במידה ניכרת את הדרישות, כאשר בן-זוג של אזרח מבקש להתאזרח. הטעם לכך הוא ברצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ובצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו. במקום שהנישואין הם פיקטיבים, כוחו של שיקול מיוחד זה נחלש, וכוחם של השיקולים הרגילים עולה. עניין זה נתון הוא לשיקול-דעתו של שר הפנים, ואין למצוא בשיקול-דעת זה כל פגם, אם הוא מסרב להעניק אזרחות למי שמבקש לקבלה לצורכי משחק (תרתי משמע) בלבד". (בג"צ 754/83 רנקין נ' שר הפנים (לא פורסם).

וראו גם: פרשת דימיטרוב , 293; בג"צ 3665/05 עזיה מסארוה נ' שר הפנים

(טרם פורסם) (השופטת ארבל)).

(3) עיון במסמכים שצורפו לתגובת המדינה מעלה, כי השימוע שנערך לבני הזוג העלה כאמור חוסר התאמות באשר לגירסאותיהם בעניין חייהם המשותפים; בעת הביקור במקום לא נמצאו בבית הזוג חפצים או פרטי לבוש המלמדים כי העותרת מתגוררת עם המשיב; לא נמצאו בבית הזוג תמונות משותפות או מסמכים המלמדים על חייהם המשותפים; שכנים הגרים בסמוך לדירה לא זיהו את תמונת העותרת. הצטברותם של כל אלה מטה את הכף באשר לטיב הקשר.

ח.

אשר על כן איננו נעתרים לעתירה.