בג"ץ 8712-22 בג"ץ 8712-22

השופט ע' גרוסקופף:

העתירה שלפנינו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד (להלן: בית הדין הרבני האזורי) מיום 14.4.2022, בו נדחתה בקשת העותר לביטול הסכם הגירושין שנכרת בינו לבין המשיבה 4 (להלן: המשיבה), ונגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) מיום 17.11.2022, אשר דחה את ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי.

1.אלו, בתמצית, האירועים הרלוונטיים לענייננו: העותר והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 2009. הנישואין ידעו עליות ומורדות, ובשנת 2016 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי. לאחר מספר ישיבות של בית הדין, ביום 19.2.2018 סודר הגט, אך זאת מבלי שהעותר והמשיבה הגיעו להסכמות בכלל ענייני הרכוש. נוכח אי הסכמות אלו, הגיש העותר בחודש מרץ 2018 לבית הדין הרבני האזורי תביעה כספית בה טען, בין היתר, כי הוא זכאי להשבת כספים בסך של כ-400,000 ש"ח מצד המשיבה. המשיבה, מנגד, הגישה לצד כתב הגנתה תביעה שכנגד, גם היא מכוונת בעיקר לחיובים כספיים נטענים של העותר. לבסוף, ביום 1.12.2019, חתמו העותר והמשיבה על הסכם "לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים האחד כלפי משנהו", לו נתן בית הדין הרבני האזורי תוקף של פסק דין, ובמסגרתו נדחו תביעותיהם ההדדיות (להלן: ההסכם). בחלקו של ההסכם אשר עמד במוקד פסקי הדין אליהם מכוונת העתירה שלפנינו, נכתב כך:

ב.הצדדים יפעלו במשותף על מנת לנסות ולהקנות לאיש דרכון שוויצרי, אם ובכלל והדבר אפשרי, ולשם כך יעשה כל צד [כ]כל הנדרש ממנו.

פעולות הנדרשות מהאשה ייעשו במהלך תקופת שהותה בשוויץ, וככל שתידרש נסיעה אחת מיוחדת לשם כך יישא הבעל בעלות טיסה אחת של האשה. בחלוף 3 שנים ככל והאיש לא קיבל אזרחות שוויצרית, האשה תשלם לאיש סך של 40 אלף ₪.

למען הסר ספק יובהר, כי ככל והבעל לא יקבל דרכון מסיבה כל שהיא, לא יהיה בכך כדי לחייב את האשה בכל דבר ועניין למעט תשלום סך של 40 אלף ₪, האמור בסעיף זה.

2.בחודש אוקטובר 2020 הגיש העותר לבית הדין הרבני האזורי בקשה לביטול ההסכם ולחידוש ההתדיינות בתביעה הכספית אשר נדחתה בעקבותיו (להלן: הבקשה). הטענה המרכזית עליה הסתמך העותר בבקשתו הייתה כי המשיבה, אזרחית שווייץ, לא עמדה בתנאי ההסכם הקבועים בסעיף ב' (שהוצג לעיל) – שעניינם פעולותיה לקידום השגת דרכון שוויצרי על ידי העותר – ומשכך כי היא הפרה את ההסכם באופן המצדיק את ביטולו. לטענת העותר, קבלת דרכון שוויצרי הייתה אפשרית חרף גירושיו מהמשיבה, אלא שזו לא עשתה דבר לשם כך בניגוד לתנאי הקבוע בהסכם. יתרה מכך, לשיטת העותר, בממשקים הבודדים שבכל זאת היו למשיבה עם הרשויות בשווייץ היא אף פגעה בסיכוייו לקבל דרכון באמצעות דיווחים אודות חולשת זיקתו לשווייץ. על טענות אלו הוסיף העותר טענות שונות בנוגע להתנהלותה הפסולה, לשיטתו, של המשיבה בתקופה שקדמה לחתימה על ההסכם.

3.בית הדין הרבני האזורי דחה את בקשתו של העותר בפסק דין שניתן ברוב קולות ביום 14.4.2022. בחוות הדעת העיקרית בפסק הדין נקבע כי העותר "לא פעל כמצופה מבעל עניין, לא בירר באופן חד משמעי מה הן דרישות החוק על מנת לעמת איתן את האשה, לא פנה לעו"ד מקומי שייצגו מול הרשויות, ובכלל מאז חודש ינואר 2020 לא פעל כלל בשוויץ אלא הטיל את יהבו על האשה". במצב דברים זה, כך קבע בית הדין, ונוכח ההתחייבויות עליהן הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם, לא ניתן לקבל את טענות העותר ביחס למחדלי האישה בקשר להליך מתן הדרכון. עוד נקבע כי המידע שמסרה המשיבה לרשויות בשווייץ בנוגע לעותר, אשר לשיטתו סיכל את קבלת הדרכון, נמסר לרשויות כבר על ידו, וכן כי הלכה למעשה, בכדי לסייע לעותר לקבל את הדרכון השוויצרי הייתה המשיבה חייבת להעביר דיווח שקרי לרשויות בשווייץ – דבר שבוודאי לא נדרש ממנה לעשות. לאור זאת, בית הדין הרבני האזורי דחה את בקשת העותר והורה למשיבה לשלם לו 40,000 ש"ח בהתאם להתחייבותה בהסכם. על פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה נדחה בפסק דין מיום 19.11.2022, בהסתמך על תקנה קל"ה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ותוך חזרה על עיקרי עמדת הרוב בבית הדין הרבני האזורי.

4.בעתירה שלפנינו שב העותר על טענות שונות שהעלה בפני בתי הדין הרבניים, וקורא לביטול פסקי הדין אשר דחו אותן. רוב רובה של העתירה מוקדש להצגת הגרסה העובדתית הנכונה לשיטת העותר, ולהצבעה על שגיאות שנפלו לטענתו בקביעות בתי הדין במישור העובדתי ובפרשנות ההסכם. לצד אלו, העותר טוען כי בהינתן כפיפותם של בתי הדין הרבניים לחוקי מדינת ישראל, היה עליהם לפסוק כי התנהלותה של המשיבה עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם ולפיכך כי ההסכם בטל.

5.לאחר עיון בעתירה ובפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, הגענו למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים של חריגה מסמכות, סטייה ברורה מהוראות הדין המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט אחר (ראו, מני רבים, בג"ץ 6595/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (8.11.2021); בג"ץ 2679/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (8.8.2022)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדר אותם מקרים חריגים.

6.טענותיו של העותר ביחס להסכם נדונו הן על ידי בית הדין הרבני האזורי והן על ידי בית הדין הרבני הגדול – אשר לא נטען כי לא היו מוסמכים לכך – ונדחו על ידם. כך בנוגע להיקף חובותיה של המשיבה על פי ההסכם, כך בנוגע לאופן התנהלותה של המשיבה לאחר כריתתו וכך בנוגע להשלכותיה של התנהלות זו על תוקף ההסכם. ברי כי חזרה על טענות "ערעוריות" אלו בפנינו, כאשר היקף ההתערבות בנסיבות העניין גם כך מצומצם ביותר, כאמור, אינה יכולה לסייע לעותר (ראו בג"ץ 7445/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 6 (3.11.2020); בג"ץ 3793/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 9 (16.6.2021); בג"ץ 1896/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (28.3.2022)). הרבה מעבר לנדרש, נציין כי לפי הדין הישראלי מתעוררת שאלה מקדמית אם ההסכם בו עסקינן ניתן בכלל לביטול מהטעם עליו הצביע העותר, וזאת בהינתן ההבהרה שנכתבה בסעיף ב' בהסכם, לפיה "למען הסר ספק יובהר, כי ככל והבעל לא יקבל דרכון מסיבה כל שהיא, לא יהיה בכך כדי לחייב את האשה בכל דבר ועניין למעט תשלום סך של 40 אלף ₪, האמור בסעיף זה" (וראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 293-292 (2011)).

7.נוכח כל האמור, העתירה נדחית בזאת. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.