בג"ץ 8713/09 איימן טוויל נ. משרד הביטחון

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותר כי בית משפט זה יורה למשיב לדאוג לשיקומו, בין היתר על ידי מתן דיור ומקום פרנסה, לאחר שחרורו מהכלא, וכן כי ישולמו לו סכומי כסף כפיצוי, ולכל זאת הוא זכאי, לטענתו, בעקבות שיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון בישראל.

מתגובת המשיב עולה כי העותר, הינו אסיר הצפוי להשתחרר ביום 16.1.2010. לעותר עבר פלילי עשיר, הכולל 8 הרשעות ו-7 מאסרים מהשנים 2002-2009. בשנת 1994 הוכר העותר כזכאי לסיוע על ידי המנהלה הביטחונית לסיוע, וטופל במסגרת זו עד שנת 1996. במהלך שיקומו קיבל העותר תעודת זהות ישראלית, והוא בעל מעמד של תושב קבע. במהלך התקופה בה היה מטופל העותר על ידי הגורמים המוסמכים, הוא הפגין התנהגות שלילית ביותר, אשר פגעה, לטענת המשיב, בהליך השיקום. אשר על כן הוחלט בחודש מרץ 1996 להפסיק את הליך שיקומו. המשיב מציין כי במהלך השנים פנה העותר מספר פעמים לגורמים המוסמכים, בבקשה לחזור להליך השיקום, אולם נענה פעם אחר פעם בשלילה, והוסברו לו הטעמים בגינן נידחת בקשתו. המשיב טוען כי במידה שדרוש לעותר סיוע לאחר שחרורו הוא יוכל לפנות לרשויות המוסמכות לטיפול באסירים משוחררים, כגון הרשות לשיקום האסיר והמוסד לביטוח לאומי.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. העותר לא הצביע על כל עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה את התערבותו של בית המשפט בהחלטתו של המשיב. ידוע הוא כי בית משפט זה בוחן את חוקיות מעשה המינהל, ולא את תבונתו של המעשה המנהלי. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית, אלא בוחן האם קיימת עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה ביקורת שיפוטית של בית משפט זה. המשיב שקל את בקשותיו של העותר והחליט לדחותן, לא די בכך על מנת להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה , פ"ד נז(6) 817; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485 (1990); בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421 (1980), וכן, אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי חלק 2 עילות הסף 279 (2008) (להלן: שרגא ושחר )). כמו כן, כפי שציין המשיב, עתירה זו לוקה בשיהוי ניכר. ההחלטה על הפסקת הליך השיקום נתקבלה בשנת 1996, נכון הדבר כי במהלך השנים פנה העותר לגורמים המוסמכים, אולם מרגע שהבין שההחלטה בעניינו הינה סופית מתחיל מרוץ הזמן לבחינת תקופת השיהוי. "כאשר הפונה לרשויות אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק והוא ממשיך ופונה אל הרשויות באופן חד - צדדי, יש לראות בכך שיהוי" (בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים , פ"ד נד(3) 783 (2000)) עמד על כך גם הנשיא ברק בציינו:

"עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפנייות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פנייות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה" (בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד לג(1), 271, 272-273 (1979).ראו גם שרגא ושחר , עמ' 202).

בקשות מסוג זה נבחנות בשים לב לתשתית עובדתית רלוונטית ועדכנית. הזמן הרב שחלף מאז ביטול הליך שיקומו של העותר, אינו מאפשר לבחון היום את סבירות החלטת המשיב (ראו בג"ץ 6509/06 שמלי נ' שר הפנים

(לא פורסם, 10.8.2006)).

אנו תקוה כי העותר הפנים את הפסול שבמעשיו, והוא יפתח דף חדש לאחר שחרורו מהכלא, וכפי שמציין המשיב פתוחה בפניו הדרך לפנות לעזרה לגורמים המוסמכים במדינת ישראל, כגון הרשות לשיקום האסיר.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף .