בג"ץ 8760/01 מואיד אבו עביד נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחיפה, על-פי הודאתו, בעבירות של כניסה ושהייה בלתי חוקית בישראל, גניבת רכב, נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח והתחזות. על המבקש הוטלו עשרים חודשי מאסר בפועל, שירוצו בחופף לארבע שנות מאסר שאותן מרצה כעת המבקש, וכן עונשי מאסר על-תנאי.

המדינה ערערה בבית-המשפט המחוזי בחיפה על קולת העונש, וטענה כי יש להחמיר בעונשו של המבקש, שהינו עבריין רכוש בעל מומחיות בעבירות של גניבת רכב, ואשר ביצע את העבירות בהיותו אסיר בבריחה. כן טענה המדינה, כי היה מקום להפעיל את עונשי המאסר על-תנאי, שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש בתיק אחר, שכן הלכה פסוקה היא שתקופת התנאי חלה באופן מצטבר גם על התקופה שבה אסיר שוחרר לחופשה מיוחדת ולא חזר ממנה.

מנגד טען המבקש, כי תקופת התנאי חלה על אסיר בחופשה אך אינה חלה על אסיר בבריחה; וכי אין להפעיל את המאסרים במצטבר, שכן המבקש הביע חרטה והודה בביצוע העבירות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענות המדינה וקבע, כי יש להפעיל את עונשי המאסר על-תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש; וכי מחצית התקופה תופעל במצטבר לעשרים חודשי המאסר בפועל שהוטלו על המבקש, כך שבסך-הכל הוטלו על המבקש 38 חודשי מאסר בפועל, שירוצו החל מן המועד שבו יסיים לרצות את מאסרו הנוכחי.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש כנגד הפעלת המאסרים המצטבר.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, טענות כנגד חומרת או קולת העונש אינן מקימות כשלעצמן עילה לדיון בגלגול שלישי, שייוחד, ככלל, לשאלות בעלות חשיבות כללית או למקרים שבהם נגרם עיוות-דין. ראו בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם). לא מצאתי, כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפניי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי להחמיר עם המבקש, שביצע את העבירות בהיותו אסיר בבריחה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.