בג"ץ 8820/96 מיכאל אשר נ. קצין התגמולים במשרד הבטחון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים י' בנאי, י' פלפל וי' טימור), שדחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים").

1.המבקש פנה למשיב בתביעה להכיר בו כ"נכה" לפי חוק הנכים, זאת בגין פגימה אורטופדית בה הוא לוקה. לטענת המבקש, נגרמה פגימה זו כתוצאה מפעולות שביצע בהיותו בשירות מילואים פעיל. המשיב דחה תביעה זו, הן משום שסבר, כי הבדיקה הרפואית שנערכה למבקש לא גילתה כל נכות והן משום שלא מצא כל קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון מהם סובל המבקש לבין שירותו הצבאי. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: "ועדת הערעורים"), שדנה בערעורו של המבקש על החלטת המשיב, דחתה את הערעור. הוועדה קבעה, כי המבקש לא הצליח להביא ראיה משכנעת על אירוע כלשהו במהלך שירותו, דוגמת הרמת משאות כבדים, שגרם לפגימה. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את ערעורו של המבקש וקבע, כי אינו מוצא מקום להתערב בקביעתה העובדתית של ועדת הערעורים.

2.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען, כי העובדה שהרים משאות כבדים במהלך שירותו הצבאי לא היתה שנויה במחלוקת כלל וכי העובדה שחייל מילואים נושא ציוד אישי רב היא אף בבחינת "ידיעה שיפוטית". לשיטתו של המבקש, שגו הערכאות התחתונות באופן בו פרשו את חלוקת הנטלים בינו למשיב.

3.המשיב מתנגד למתן רשות ערעור בבקשה. לטענתו אין הבקשה מעלה כל שאלה או עניין הראויים לדיון במסגרת ערעור שלישי בפני בית משפט זה. לגוף העניין טוען המשיב, כי טענותיו של המבקש נדונו באריכות על ידי ועדת הערעורים ונידחו בהחלטה מנומקת ומבוססת, וכי ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי היה ערעור שבעובדה - בעוד שהוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים מאפשרת הגשת ערעורים על החלטות ועדות ערעורים רק בנקודות משפטיות.

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. אף שהמבקש מציג את בקשתו כבקשה המעוררת שאלות משפטיות עקרוניות בעלות השלכות ציבוריות, עוסקת הבקשה במחלוקת שיש למבקש עם הכרעתה העובדתית של ועדת הערעורים. לא לשם כך נועד ערעור שלישי בפני בית משפט זה (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). על מנת להפיס את דעתו של המבקש יאמר גם, כי גם לגוף הדברים לא מצאתי ממש בבקשת רשות הערעור. ועדת הערעורים בחנה באריכות את חוות הדעת הרפואיות שהובאו בפניה, ובכלל זה חוות דעתו של המומחה מטעמו של המבקש. בהסתמך על חוות דעת אלה קבעה הוועדה, כי אילו אכן נגרמה הפגימה בעת שירות המילואים של המבקש היה הדבר מלווה בכאב עז שהיה מצדיק התייחסות מיידית לפגימה. הוועדה קבעה, כי המבקש לא הצביע על אירוע טראומטי שגרם לכאב כזה (ולעניין זה הבהירה הוועדה, כי אין היא רואה בנשיאת הציוד הסטנדרטי הניתן לחייל מילואים משום "הרמת משא כבד"), לא הביא כל עדות, זולת דבריו שלו עצמו, לכך שסבל מאירוע כזה במהלך שירותו, ולא נתן הסבר משכנע לכך שפנה לרופא רק בחלוף כחודש משחרורו משירות מילואים. בקשת רשות הערעור מתעלמת מממצאים אלה, רובם ככולם, ומתייחסת לשורה אחת מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכאמור, לא מצא מקום להתערב בהכרעותיה העובדתיות של ועדת הערעורים. מקל וחומר, שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעות אלה.

הבקשה נדחית.