בג"ץ 8902/96אילון כהן נ. המועצה האזורית עמק חפר

העותר הוא חבר קיבוץ עין החורש. קיבוץ עין החורש מצוי מבחינה מוניציפאלית במסגרת המועצה האזורית עמק חפר. טענתו של העותר היא זו, שהמועצה האזורית עמק חפר - המשיבה בעתירה הנדונה - משתלטת באורח בלתי-חוקי על בית-הספר המכונה "מ.ח.מ." (מרכז חינוכי משותף) המצוי בתחומי הקיבוץ, בית-ספר האמור לשרת לא אך את קיבוץ עין החורש אלא קיבוצים נוספים בצפון עמק חפר. לטענה זו נילוות טענות נוספות ובהן זו, שהבניה במקום נעשית שלא-כדין; שמוסדות הקיבוץ מזניחים את החובות המוטלות עליהם למנוע את מעשיה הבלתי חוקיים של המועצה האזורית, ועוד טענות כיוצא באלו.

ביום 13.12.96 החליטה השופטת שטרסברג-כהן להעביר את הדיון בעתירה למושב של שלושה, ולבקש את תגובתה של המועצה האזורית. לימים נקבע מועד שמיעתה של העתירה ליום 16.6.97. משנודע לעותר כך, הוסיף בקשה למתן צו ביניים למניעת המשך הבניה במקום. ואמנם, ביום 24.4.97, נתנה השופטת ביניש צו ביניים - במעמד צד אחד בלבד - למניעת המשך הבניה. המועצה האזורית הגישה בקשה לביטול צו הביניים, וזו הבקשה מונחת עתה לפניי.

כמקובל בעניינם של צווי ביניים הניתנים במעמד צד אחד - והצו שנתנה השופטת ביניש ניתן במעמד צד אחד - צו הביניים תופס עד לשמיעה במעמד שני הצדדים. כיום ניצבים שני בעלי-הדין לפני בית-המשפט, ועל העותר לשכנע אותי כי ראוי הוא שיינתן צו ביניים לזכותו.

בבקשתה לביטול צו הביניים - בקשה המנוסחת באורח ראוי ונאה - מעלה המועצה האזורית טעמי-משפט אחדים להצדק ביטולו של צו הביניים, ואולם אין צורך כי נידרש לכל הטעמים כולם ונוכל לספק עצמנו במיקצתם בלבד.

ראשית לכל ייאמר, שהסיכסוך נושא הדיון הינו, בעיקרו ובליבו, סיכסוך אזרחי בדבר זכויות קניין וזכויות חזקה במקרקעין נושא הדיון. וסיכסוך אזרחי ראוי לו שיידון בבית-המשפט המוסמך לדבר, ולא בבית-המשפט הגבוה לצדק.

העותר טוען כי נבנים במקום מבנים שלא בהיתרי בניה, וטרונייתו זו נושאת, כביכול, אופי ציבורי. ואולם לא כך הוא. טרונייתו האמיתית של העותר היא על עצם הבניה, ולחיזוק טענתו זו מוסיף הוא וטוען בדבר היעדרו של היתר בניה. אם אמנם מעשה הבניה הוא שטורד את מנוחת העותר ופוגע בזכויותיו, שומה עליו לפנות לבית-המשפט המוסמך לדון בטענות מעין אלו, ולא לבית-המשפט הגבוה לצדק.

יתר-על-כן, בית-המשפט הגבוה לצדק כי ייעתר לעותר - והרי זה רצונו - ישפיע הדבר על זכויותיו של קיבוץ עין החורש, על זכויותיהם של קיבוצים אחרים שילדיהם לומדים במקום, וגם על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. על אף כל זאת, לא טרח העותר לצרף כמשיבים לא את קיבוץ עין החורש, לא קיבוצים אחרים בצפון עמק חפר, ואף לא את הוועדה המקומית. מטעם זה בלבד אין זה ראוי להיעתר לעתירה, לא כל שכן לצו הביניים.

אם כך דברים ככלל, לא-כל-שכן בתיתנו דעתנו לכך שהמעשים הנעשים במקום נעשים הם על דעתן של הרשויות המוסמכות בקיבוץ, כעולה בין השאר ממכתבה של גב' עדי דקל, חברת מזכירות עין-החורש, במכתבה אל ממלא-מקום המועצה האזורית מיום 5.3.97. אכן, עד שהעותר בא אל בית-המשפט הגבוה לצדק, שומה עליו לנסות ולמצוא סעד במסגרת הקיבוץ בו הוא חבר, או בתביעה מתאימה נגד הקיבוץ בבית-המשפט המוסמך לדבר. הקיבוץ הוא אגודה שיתופית, וחבר באגודה שיתופית שיש טרוניה בליבו על רשויות האגודה, יכול למצוא את דרכיו אל רשויות השיפוט המוסמכות, ולא על דרך פניה לבית-המשפט הגבוה לצדק. אם אמנם יש ממש בטענת העותר כי הבניה במקום נעשית בניגוד להחלטת הרשויות המוסמכות בקיבוץ, חזקה על רשויות השיפוט המוסמכות כי תדענה לתת לעותר סעד ראוי.

דומני שיש די והותר בטעמים שהעליתי כדי להביא לביטולו לאלתר של צו הביניים, וכך אני פוסק.

היום, ד' באייר תשנ"ז (11.5.97)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

אמ/ 13 G .96089020