בג"ץ 8938/01 רחום אילן, ד"ר נ. יחיאל גוטמן

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) מיום 7.11.01, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 8660/96.

1.המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. ביום 29.10.01 הגיש המערער בקשה לבית המשפט כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתובענה. בבקשתו טען המערער כנגד שורת החלטות שהתקבלה על ידי בית המשפט ואשר לטענתו עולה מהם חשש למשוא פנים. ראשית , טען המערער, כי החלטתו של בית המשפט מיום 30.11.99 שלא לאפשר למערער להאזין לקלטות שברשות המשיב 1 בשל חסיון עיתונאי, ניתנה מבלי שהוצגו בפני בית המשפט ראיות על היות המשיב 1 עיתונאי, וגם לאחר שהמערער הציג בפי בית המשפט אישורים מאגודות העיתונאים המציינים שהמשיב 1 אינו רשום בהן, סירב בית המשפט לשנות את החלטתו. שנית , טען המערער, כי החל מראשית ההתדיינות מאפשר בית המשפט למשיב 1 לשאת דברים בכל עת בה הוא חפץ, לרבות דברים שיש בהם השתלחות אישיות במערער. שלישית , בית המשפט לא נתן החלטה בבקשה לעיון במסמכי המשיבה 2 שהגיש המערער. רביעית , בהחלטתו מיום 28.7.00 בבקשת המערער לעיון במסמכי המשיבה 2, התייחס בית המשפט לתצהיר גילוי מסמכים מתוקן מטעם המשיבה 2, אשר במועד כתיבת ההחלטה לא היה מצוי בתיק בית המשפט ואשר הומצא לבית המשפט 3 ימים לאחר מתן ההחלטה. הדבר מעלה חשד כי בית המשפט היה בקשר עם ב"כ המשיבה 2, שלא בידיעת המערער ובא כוחו. חמישית , בישיבה מיום 31.12.00 התיר בית המשפט למשיב 1 להגיש מסמך אשר לא צוין בתצהיר גילוי המסמכים של המשיב, וזאת בניגוד לדין. שישית , בית המשפט נענה לבקשת ב"כ המשיבה 2 והורה על ביטול ישיבת ההוכחות בתיק מיום 28.1.01, שנקבעה לשמיעת עדי המערער, מהטעם שבבית המשפט המחוזי היתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט, זאת מבלי לבקש את תגובת המערער קודם מתן ההחלטה, וכאשר לטענתו לא היה קשר בין החלטות ביניים נשוא בקשת רשות הערעור לבין שמיעת העדים שזומנו על ידי המערער. שביעית , בית המשפט התמהמה במתן החלטה בבקשת המערער מיום 11.10.01 להזמנת עדים לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 7.11.01, והעביר את הבקשה לתגובת הצד השני למרות שאין הוראה בתקנות המחייבת אותו לעשות כן.

2.בית המשפט, בהחלטתו מיום 7.11.01, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי מרבית הטענות שהעלה המערער בבקשת הפסילה הן טענות הנוגעות להחלטות שיפוטיות שניתנו במהלך הדיון, אשר לגביהן היה רשאי המערער להגיש בקשת רשות ערעור, במועדים הקבועים בתקנות. על אחת מן ההחלטות אף הוגשה בקשת רשות ערעור אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כן קבע בית המשפט, כי אין ממש בטענת המערער כי איפשר למשיב 1 לומר באולם בית המשפט דברים שיש בהם פגיעה במערער. נקבע כי כאשר בית המשפט איפשר לבעלי הדין לומר את דבריהם, הרי שהקפיד על כך שלא תהיינה פגיעות אישיות וכי גם אם טעה במתן רשות לצדדים לומר את דבריהם, הרי שאין בכך כל חשד או חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט קבע כי אין כל יסוד לטענת המערער המייחסת לבית המשפט קשרים עם ב"כ המשיבה 2. נקבע כי לבית המשפט לא היה ואין לו קשר מכל סוג שהוא עם ב"כ המשיבה, למעט הופעותיו בפניו, וכי החלטתו בבקשת המערער לעיון במסמכי המשיבה 2 ניתנה לאחר שיקול דעת ועיון במסמכים שהיו בתיק במועד הרלבנטי. בית המשפט הוסיף וציין כי טרם גיבש עמדתו בתביעה שהוגשה וכי הבירור הענייני בתובענה נמצא בעיצומו.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט אינה שוללת את האפשרות להסתמך על ההחלטות כנימוק ראוי לפסילת בית המשפט. לטענת המערער, ההחלטות שיתנו על ידי בית המשפט בעניינו מצביעות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. המשיבים מתנגדים לקבלת הערעור. המשיבה 2 טוענת כי רוב הטענות אותן העלה המערער נוגעות לאירועים שאירעו חודשים לפני הגשת בקשת הפסילה. כן טוענת המשיבה 2, כי התרופה לתחושותיו של המערער בדבר הפגם שנפל בהחלטות בית המשפט, מצויה בהליך הערעור. המשיב 1 מוסיף כי העובדה שבית המשפט נתן לבעלי הדין להשמיע את דבריהם אינה מהווה עילה לפסילתו.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות שיפוטיות שונות שהתקבלו בעניינו במהלך ניהול התביעה. אפילו נתעלם מן השיהוי הרב המונע העלאת חלק גדול מן הטענות כיום (וראו לעניין זה תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- וכן ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד (לא פורסם)), הרי, כפי שנפסק לא אחת, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור או ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (ראו: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' עשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם); ע"א 108/00 רוצנצוויג נ' חיים (לא פורסם)). ואכן, המערער הגיש בקשת רשות ערעור על אחת ההחלטות שכנגדה הוא טוען בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות - ובקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו של המערער, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250), היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה.". (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605). בית המשפט עצמו אף ציין בהחלטתו, כי טרם גיבש עמדתו בתביעה שהוגשה וכי הבירור הענייני בתובענה נמצא בעיצומו.

5.באשר לטענת המערער כי בית המשפט איפשר למשיב 1 להגיד את דבריו באולם בית המשפט, תוך הטחת האשמות במערער, הרי שבית המשפט קבע בהחלטתו כי אין יסוד לטענה זו וכי היא אינה תואמת את ההתרחשות באולם הדיונים. הלכה היא שאם בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. הוא הדין באשר לטענת המערער בדבר קיומו של קשר - לכאורה - בין בית המשפט לב"כ המשיבה 2. בית המשפט הכחיש בהחלטתו קיומו של קשר כאמור, והמערער לא הביא כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתו. המדובר בחשש בעלמא בלבד, שבהעדר כל תשתית ראייתית התומכת בו, אין בו כדי להקים עילת פסלות.

מטעמים אלה, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים, כל אחד, בסכום של 3,500 ש"ח.