בג"ץ 8953/07 יפתח קלי נ. רשם האגודות השיתופיות

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בבקשת העותרים כי תבוטל פסיקתא שניתנה על-ידי עוזרת רשם האגודות השיתופיות ביום 2.9.07 (להלן: "הפסיקתא") על יסוד החלטתה בערעור על פסק בורר מיום 29.9.02 (להלן: פסק הבורר"). בפסק הבורר נקבע, בין היתר, כי חובם של העותרים למשיבה 2 עומד, על-פי ספרי החשבונות שניהלה, על סך 51,166.11 ש"ח בניכוי סכום מסויים בתוספת ריבית. ערעורם של העותרים על פסק הבורר נדחה בידי עוזרת רשם האגודות השיתופיות ביום 2.3.03 תוך שסך החוב הותר על כנו. לבקשת המשיבה 2, חתמה עוזרת הרשם על הפסיקתא אשר במסגרתה חושבו הפרשי ההצמדה והריבית ואשר הוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. פנייתם של העותרים אל עוזרת הרשם, במסגרתה השיגו על שנקבע בפסיקתא, נדחתה ביום 6.9.07 עת קבעה כי אין ממש בטענותיהם וכי טיפולה בתיק הנדון תם. העותרים טוענים כי הפסיקתא שניתנה מנוגדת להחלטתה של עוזרת הרשם בערעור ולפסק הבורר, אשר קבע את המתווה לחישוב חובם של העותרים למשיבה. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 23.10.07.

ביום 16.12.07 הודיע המשיב 1 כי הוחלט על-ידי רשם האגודות השיתופיות לאפשר לעותרים להציג לפניו פירוט מלא שיש בו כדי לבסס את טענותיהם לעניין הפסיקתא, ובמידת הצורך תיבחן זו מחדש. לפיכך ביקש כי העתירה תימחק על הסף. בהסכמת העותרים נמחקה העתירה בהחלטתם של כבוד השופטים מ' נאור, א' חיות וע' פוגלמן מיום 31.12.07. למרות מחיקת העתירה עמדו העותרים על הוצאותיהם. יצוין עוד, כי ביום 13.2.08 הוציא המשיב 1 החלטה המורה על ביטול הפסיקתא והורה למשיבה 2 לערכה מחדש בהתאם לפסק דינה של עוזרת הרשם.

2.

העותרים טענו כי לאור הודעת המשיב 1 קיבלו למעשה את הסעד לו עתרו, לאחר שנאלצו לפנות לבית משפט זה נוכח דחיית פנייתם בידי עוזרת הרשם מיום 6.9.07. רק בעקבות הגשת העתירה דנן נידונה הפסיקתא מחדש, ולפיכך יש לחייב את המשיב 1 בהוצאותיהם. המשיב 1 משאיר את את ההחלטה בבקשה לפסיקת הוצאות לשיקול דעתו של בית משפט זה. עם זאת מציין הוא, כי הואיל והפסיקתא התקבלה על-פי בקשתה של המשיבה 2 ובהתאם לנתונים שהציגה, ראוי כי אם יוטלו הוצאות תהא היא זו שתישא בהן.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות בהליך זה, להתקבל. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. במקרה דנן נדחו נסיונותיהם של העותרים להשיג על הפסיקתא, תוך שהם מציינים כי נערכה בניגוד לפסק הבורר. רק לאחר שהוגשה העתירה דנן שעה המשיב 1 לשמוע את טענותיהם, ומשנשמעו, בוטלה הפסיקתא והתקבל הסעד המבוקש. בנסיבות אלו שוכנעתי כי נמצא צידוק בהגשת העתירה כמו גם קשר סיבתי מספיק בין הגשתה לבין קבלת הסעד עקב בחינה מחודשת של הפסיקתא. לפיכך, בנסיבותיו של מקרה זה יש אפוא מקום לחייב את המשיב 1 בהוצאות העותרים. לא מצאתי בטענות המשיב 1, גם אלו שבתגובה המשלימה (מיום 18.3.08) לעניין הטעם לביטול הפסיקתא, בכדי לשנות ממסקנתי זו. אשר לאחריותה של משיבה 2, הרי שהבקשה לפסיקת הוצאות כוונה כנגד משיב מס' 1 בלבד וזו הבקשה שלפני. זאת ועוד, החלטת משיב 1 באה אמנם במסגרת סמכות מעין שיפוטית (מכוח סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות), אולם המשיב לא טען לפני כי רק מטעם זה לא ניתן לחייבו בהוצאות וגם בתגובתו בהליך זה לגופו (מיום 16.12.07) לא באה טענה זו. במצב דברים זה, קם אפוא בסיס מספיק לחייב משיב 1 בהוצאות העותרים. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש לקחת בחשבון את פעולותיו של המשיב לשם מתן פתרון מהיר לעתירה בלא צורך בקיום דיון ואת הנימוקים שהובאו בתגובת המשיב 1 לביטול הפסיקתא. בשקלול כלל הנסיבות ולאחר עיון בעתירה עצמה, שאינה מורכבת, יחויבו המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 5,000 ₪ וכן בהוצאות בסך 1,000 ₪ נוספים. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.