פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
8986/04 - א'
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
העותרים:
1. נעים אבו
ריאש
2. לין אבו ריאש
3. אינתצר אבו ריאש
4. אריג' אבו ריאש
5. נאורס אבו ריאש
6. בהא אבו ריאש
7. וויאם אבו ריאש
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים
בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרים:
עו"ד צבי ששון
פסק-דין
העותרים מבקשים להורות למשיב לאשר בקשתם לאיחוד משפחות וליתן לעותרת 2 רישיון ישיבה בישראל.
העותר 1, אזרח ישראלי ואביהם של העותרים הקטינים 4-7, נשא לאישה את העותרת 2, תושבת האזור, בתחילת שנת 2003, לאחר שאשתו הקודמת נהרגה בתאונת דרכים. לשניים נולדה בת, היא העותרת 3. ביום 17.3.04 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. בקשתם נדחתה על ידי המשיב על-פי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – החוק), והעותרת 2 התבקשה לעזוב את הארץ. פנייה חוזרת של העותרים אל המשיב לא נענתה. מכאן העתירה שלפנינו.
משהבקשה הוגשה לאחר המועד הקובע לעניין החוק (12.5.02) חלה עליה הוראת סעיף 2 לחוק, הקובעת שבתקופת תוקפו של החוק לא יינתנו לתושבי האזור אזרחות ישראלית או רישיון ישיבה בישראל.
העותרים מבקשים להחיל על בקשתם שניים מהסייגים הקבועים בחוק. האחד הוא הסייג הקבוע בסעיף 3(2) לחוק, הקובע כי המשיב רשאי "לתת רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור, אם שוכנע כי הוא מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה". העותרים טוענים כי הם באים בגדרו של סעיף זה, מאחר ובני משפחה מקרבה ראשונה של העותר 1 מתגייסים לשירות בצה"ל.
אין לקבל טענה זו. סעיף 3(2) לחוק נועד, על פי לשונו, לאפשר לתושב אזור, שהוא או בן משפחתו מקיימים את תנאי הסעיף לקבל רישיון ישיבה בישראל. במקרה שלפנינו, השירות הנטען בצה"ל (ככל שיש בו די כדי לקיים את דרישות הסעיף) לא בוצע על ידי העותרת, שהיא תושבת האזור, וגם לא על ידי מי מבני משפחתה כהגדרתם בסעיף זה (בן זוג, הורה, או ילד).
החריג השני לתחולתו טוענים העותרים, הוא החריג הקבוע בסעיף 3(1) לחוק, אשר מאפשר לשר הפנים לתת "רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל לשם מניעת הפרדת ילד עד גיל 12 מהורהו השוהה בישראל כדין". בהקשר זה טוענים העותרים שדחיית הבקשה תביא להפרדת בתם, שהיא בת פחות מ – 12 שנים, מאמה – העותרת 2.
גם תנאי זה אינו מתקיים בעותרים, שכן החריג נועד למנוע הפרדה של ילד מהורה השוהה בישראל כדין, ואילו עותרת 2 אינה שוהה בישראל כדין. ההלכה לעניין זה היא ש"אין לזר זכות לקבל מעמד בישראל מכוח ילדיו שכן קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" (ראו: בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים , פ"ד מו(4) 505; בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים , פ"ד נו(6) 289).
טענתם הנוספת של העותרים היא שיש להיעתר לבקשה מטעמים הומניטריים. זאת, לאור המשבר שפקד את העותר 1 בשל מות אשתו וכדי שלא לסכל את ניסיונו לשקם את חייו וחיי משפחתו באמצעות נישואיו לעותרת 2.
גם בטעם זה אין כדי לסייע לעותרים, שכן החוק אינו מאפשר למשיב ליתן רישיון ישיבה לתושב האזור מטעמים הומניטריים, למעט אלה המנויים בחוק, שהטעם הנטען אינו נמנה עליהם.
אשר לטענות הנוספות אותן מעלים העותרים בעניין חוקתיות החוק, טענות אלו נדונות כיום בפני בית משפט זה במסגרת עתירות עקרוניות (בג"צ 4022/02, בג"צ 4608/02, בג"צ 7052/03 ובג"צ 7102/03). זכותם של העותרים שמורה להם לשוב ולפנות לבית המשפט, ככל שתהא בידיהם עילה לכך, לאחר הינתן פסק-דין בעתירות אלו.
התוצאה היא שהעתירה נדחית.
ניתן היום, כ"ו בתשרי תשס"ה (11.10.2004).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט