בג"ץ 9069/05 מוסיה קייל נ. הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים משרד

השופט א' גרוניס:

1.העתירה שלפנינו עניינה בבקשת העותרת כי נורה לרשות המוסמכת (להלן - הרשות המוסמכת) לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, (להלן - החוק) להכיר בה כ"נרדפת" לפי סעיף 1 לחוק וכזכאית לתגמולים על פיו. לחלופין, מבקשת העותרת כי נורה לרשות המוסמכת לדון שנית בבקשתה לתגמולים על פי החוק, זאת עקב שינוי נסיבות מהותי. נעיר, כי המונח "נרדף" אינו מופיע בחוק. ניתן להניח, מהקשר הדברים, כי כוונת העותרת היא למונח "נכה", המוגדר בסעיף 1 לחוק.

2.העתירה ונספחיה אינם מפרטים באופן מלא את השתלשלות הפרשה. הרקע העובדתי שניתן ללמוד עליו מהעתירה והחומר הנלווה אליה הוא זה. ביום 22.10.03 התקבל, באופן חלקי, ערר שהגישה העותרת לועדת עררים הפועלת לפי החוק (להלן - ועדת העררים). בהחלטת ועדת העררים נאמר כי הערר על שאלת הנתינות מתקבל והרשות המוסמכת תדון בשאלת הנרדפות בהקדם. לא ברור מהי שאלת הנתינות שהוכרעה. ביום 17.6.04 נתנה הרשות המוסמכת החלטה לפיה אין העותרת עונה על הגדרת "נכה" המופיעה בסעיף 1 לחוק. על פי הממצאים שנקבעו על ידי הרשות המוסמכת, שהתה העותרת באזרבידז'אן ובסמרקנד בין השנים 1938 ו-1941 ולא הייתה נתונה לרדיפה נאציונל סוציאליסטית. נוכח נתונים אלו, הסיקה הרשות המוסמכת כי העותרת לא הייתה זכאית לפיצויים מגרמניה, גם לולא היה נחתם ההסכם, הנזכר בסעיף 1 לחוק, בין ישראל לגרמניה. לפי סעיף 1 לחוק, הזכאות לפיצוי מגרמניה אלמלא ההסכם הינה תנאי להגדרתו של אדם כ"נכה", ומכאן שהיא תנאי לזכותו לתגמולים בהתאם לחוק. כיון שכך דחתה הרשות המוסמכת את תביעת התגמולים של העותרת. הרשות המוסמכת הודיעה לעותרת בהחלטתה כי היא זכאית לערור לפני ועדת העררים תוך 30 ימים, כקבוע בחוק. העותרת לא עררה על ההחלטה. לטענת העותרת, במהלך שנת 2005 היא הוכרה כ"נרדפת" לפי החוק הפדרלי הגרמני, ומכוח הכרה זו היא זוכה לתגמולי ביטוח לאומי מגרמניה. מסמכים המעידים על הכרה זו היא קיבלה, לדבריה, רק ביולי 2005. ביום 31.7.05 פנתה העותרת לרשות המוסמכת בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לזכותה בתגמולים על פי החוק עקב שינוי נסיבות כאמור. ביום 29.8.05 דחתה הרשות המוסמכת את הבקשה לעיון חוזר. הרשות המוסמכת ציינה כי משלא נוצלה זכות הערר אין מקום לדון מחדש בהחלטה. עוד הוסיפה הרשות המוסמכת כי גם לגופו של עניין לא מתקיימים בעותרת תנאי הנרדפות על פי החוק. העתירה מופנית נגד ההחלטה האחרונה.

3.לגישת העותרת, היא עומדת בתנאים הקבועים בחוק לזכאות לתגמולים. את מחדלה בהגשת הערר מסבירה העותרת בנסיבותיה האישיות. העותרת, כך נטען, היא אישה קשישה שגילה מעל 80 שנה, המטופלת בבעל נכה. בזמן מתן החלטתה הראשונה של הרשות המוסמכת היא הייתה חולה מאד ומסיבה זו לא היה בכוחה לערור על ההחלטה תוך 30 יום. עוד מצביעה העתירה על כך כי הרשות המוסמכת עיכבה את החלטתה יותר מחצי שנה לאחר שנדרשה על ידי ועדת העררים להחליט "בהקדם" בשאלת הנרדפות. באופן כללי, מתארת העתירה את הנסיבות הקשות בהן חיה העותרת ואת גילה המתקדם, נתונים המצדיקים היענות לבקשתה או, לפחות, דיון חוזר על ידי הרשות המוסמכת.

4.לצערנו, לא נוכל להיענות לעתירה. הליכי ההשגה על החלטותיה של הרשות המוסמכת קבועים בסעיף 17 לחוק. לפי סעיף 17(א) לחוק, הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור לוועדת העררים. על החלטת ועדת העררים ניתן לערער, בנקודה משפטית בלבד, לבית המשפט המחוזי (סעיף 17(ח) לחוק). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערער ברשות לבית המשפט העליון (סעיף 17(י) לחוק). משמלינה העותרת על החלטת הרשות המוסמכת שלא לדון מחדש בבקשתה, פתוחה בפניה הדרך לערור על החלטה זו בפני ועדת העררים. כלומר, בידי העותרת מצוי סעד חלופי, ומשכך אין מקום להידרש לטענותיה במסגרת עתירה לבג"צ (ראו בג"צ 6771/99 אידלר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם)).

5.לפיכך, נדחית העתירה על הסף.