בג"ץ 9092/96 לנג יעקב נ. שובו בנים ירושלים-עמותה רשומה

1.רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

2.אנו סבורים שסעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968, קובע אך מסגרת המסמיכה את בית המשפט הדן בבקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו ליתן בגדר הבקשה שלפניו סעדים זמניים ובכלל זה מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; סעיף 29(ב) מחיל על ההליכים הנזכרים בסעיף 29(א), בשינויים המחוייבים, הוראות כל חיקוק בדבר מתן ערובה והחיקוק המתאים הוא הסעד שבעל דין זכאי לקבלו לפי תקנה 386 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. לא זו בלבד שהמשיב לא נקט בהליכים הראויים לפי התקנה האמורה, אלא שאין בנוסח סעיף 29 או בתכליתו כל תימוכין להנחה שלבית המשפט נתונה סמכות לסלק את הבקשה העיקרית שלפניו אם בעל הדין שנגדו ניתן הסעד הזמני אינו מציית להוראה כלשהי שניתנה לו על ידי בית המשפט; ממילא לא יכול היה בית המשפט להתרות במבקשים שההליך שהגישו יסולק על הסף אם אלה לא ינהגו לפי הוראותיו.

לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית המשפט מיום 4.12.96 הדוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, ומחזירים אליו את הענין כדי שידון בבקשה לגופו של הענין.

לפנים מן הדרוש אנו מבקשי להעיר שלכאורה העלו המבקשים בתצהיריהם טענה שלא חתמו על ההסכם שאושר בפסק הבוררות (למעט אחד המבקשים שחתם בתנאים שלטענתו מאיינים את החתימה). כמו כן יכולה המשיבה להישמע בטענה שהמבקשים מושתקים מלעתור לביטול פסק הבוררות עקב פרעון אחד השיעורים.

בכל אלה לא ראינו לנכון לדון, כמו שגם לא דנו בשאלה אם זכאים המשיבים לקיים את הסעד הזמני. ענין הם לשופט המלומד לענות בהם.

הוצאות הבקשה לפי התוצאות ואנו קובעים אותן בסכום של 25,000 ש"ח.