בג"ץ 9094/10 יחיאל נקש נ. משרד הפנים מינהל האוכלוסין

השופט נ' הנדל:

1.

בפנינו עתירה למתן צו על תנאי שעיקרה מתן הוראה למשיבים להעניק לעותרת 2 (להלן: העותרת ) "תעודת זהות ישראלית כחולה כתושבת קבע של ישראל לרבות האפשרות לבקש אזרחות ישראלית בחלוף 5 שנים".

2.

לטענת העותרת, היא מתגוררת בישראל משנת 2001. במהלך השנים היא "עבדה בצורה מסודרת...אצל משפחות דתיות בירושלים". במהלך שהותה בישראל הכירה העותרת את העותר 1 והתחתנה איתו ומאז, כך נטען, הם מתגוררים יחדיו. על רקע האמור פנתה העותרת למשרד בפנים בבקשה לקבלת מעמד בישראל בהיותה נשואה לבן זוג ישראלי. משיב 1 הורה לעותרת לעזוב את

הארץ מהנימוק ש"לא הוכח מרכז חיים משותף ולא כנות קשר". לטענת העותרים ההחלטה אינה מפורטת, אינה מבוססת ומתעלמת מהעובדה שהעותרים אכן מנהלים חיים נורמאלים ומתגוררים יחדיו תקופה ארוכה וכי הינם נשואים קרוב לשנה. לשיטתם, מדובר בהחלטה בלתי סבירה המפרה החלטות קודמות של הממשלה.

3.

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף בגין קיומו של סעד חלופי. בקשה למתן אזרחות על רקע נישואין לבן זוג ישראלי מוסדרת בסעיף 7 לחוק האזרחות. צו בתי המשפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשס"ח-2007, העניק סמכות לדון בבקשות התאזרחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות וכן בהחלטות מכח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראה שעה), התשס"ג-2003 לבתי המשפט לעניינים מנהליים (ראה בג"ץ 5693/08 סבטלה קוץ נגד שר הפנים (20.8.08)).

4.

לאור האמור דין העתירה להדחות מבלי שנתבקשה תגובה.