בג"ץ 9098/01 ילנה גניס נ. משרד הבינוי והשיכון

1.לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך המקורי שנדון לפני בית משפט זה היה בבחינת חוקתיותם של סעיפים 20(א)-20(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב לשנת 2001) (תיקון ביטול והתלייה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות), התשס"א- 2001. העותרים טענו כי סעיפים אלו פוגעים רטרואקטיבית בזכויות קנייניות שהוקנו להם על-פי חוק הלוואות לדיור (תיקון מספר 5) התשס"א-2001. זאת, שכן על פי חוק ההלוואות לדיור זכאי הרוכש דירה בירושלים למענק מסוים מיום תחולת החוק ואילך. על בסיס זה חתמו העותרים חוזה לרכישת דירה בירושלים ואף נטלו משכנתא, כך שעמדו בתנאים להכרה כזכאים למענק. חוק ההסדרים דחה את תחולת חוק ההלוואות לדיור לאחר שהאחרון כבר נכנס לתוקפו, ולפיכך הודיע המשיב 1 לעותרים כי אינם זכאים למענק בגין רכישת דירתם. בשלב זה הוגשה העתירה דנן. טענות העותרים התקבלו, ובפסק הדין מיום 22.11.04 נקבע כי על המשיבים (המדינה) לקבוע בתוך 30 ימים הליך מסודר להוכחת זכאות למענק ולהסתמכות על זכאות זו (להלן:"פסק הדין"). בנוסף נפסקו הוצאות העותרים. על פי ההליך שנקבע בהמשך לפסק הדין, החליטו המשיבים כי תנאי לקבלת המענק הינו החזקת הדירה למשך 15 שנה מיום קבלת המענק, היינו, "מענק מותנה". לפיכך נקבע כי תשלום המענק לעותרים ושכמותם יתפרש על פני 15 שנה. לאור זאת הגישו העותרים ביום 4.4.2006 בקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט. בתשובתם לבקשה זו הודיעו המשיבים כי בניגוד לעמדתם הראשונית, הוחלט שהמענק שיינתן לזכאים יהיה מענק רגיל ולא מענק מותנה, ולפיכך הבקשה התייתרה. בהסכמת העותרים, נמחקה הבקשה לביזיון בית משפט בהחלטת כבוד הנשיא א' ברק מיום 24.5.06. למרות מחיקת הבקשה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.העותרים טוענים, כי למרות שחלפו למעלה משנה ומחצה מיום מתן פסק הדין לא ניתן המענק לעותרים הזכאים לו. לטענת העותרים, משפנו אל המשיבים בבקשה לקבלת המענק, נענו - כעבור חמישה חודשים - כי בניגוד לפסק הדין מדובר ב"מענק מותנה". לפיכך לא נותרה בידיהם ברירה פרט להגשת הבקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט. העותרים טוענים כי רק הגשת הבקשה דנן הובילה לשינוי בעמדת המשיבים ולקביעת זכאותם למענק רגיל ולא מותנה. לפיכך מבקשים העותרים להשית על המשיבים, אשר עמדתם הראשונית נבעה על פי הנטען משרירותיות גרידא, הוצאות לדוגמא. זאת, שכן המשיבים נמנעו מקיום פסק הדין, והצריכו את העותרים להליכים משפטיים לשם קבלת המגיע להם בדין.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, לאחר פסק הדין פורסמו הקריטריונים להוכחת הזכאות לקבלת מענק, ובמסגרתם נקבע כי המענק יהיה מסוג "מענק מותנה". המשיבים מוסיפים, כי עמדתם הראשונית היתה, וכך אף ציינו בתשובתם לפניית העותרים, שפרשנות הדין כמאפשרת מענק מותנה בלבד עולה בקנה אחד עם תכליתו ומטרתו של החוק ואינה סותרת את פסק הדין. עמדה זו שונתה לאחר בחינה נוספת של הסוגיה. המשיבים מבקשים להביא בחשבון לעניין בקשה זו גם את הדרך בה הסתיים ההליך, משכו הקצר ואת העובדה שלא התקיים בו דיון. לבסוף טוענים המשיבים כי העותרים 7-10 לא היו צד להליך שבכותרת, ולפיכך מלכתחילה לא יכלו להצטרף לבקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט או לבקשה לפסיקת הוצאות בגינה.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו, ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. משעה שניתן פסק הדין והוסדר הנוהל אשר התווה את הדרך לקבלת המענק על-פי חוק ההלוואות לדיור, פעלו העותרים למימוש זכאותם למענק זה עובר להגשת הבקשה לביזיון בית המשפט דנן. משעה שנחסמה בפניהם הדרך לקבלת המענק באופן עליו הסתמכו בעת רכישת דירתם – כך שהפך ל"מענק מותנה", נמצא צידוק בהגשת הבקשה דנן. בקשה זו הובילה על פי החומר שלפני ובהיעדר הסבר אחר, לשינוי בעמדת המשיבים בסוגיה הנדונה, וקביעת המענק כך שיהא מיידי ולא מענק מסוג מענק מותנה. הגשת הבקשה היא שהביאה אפוא לקבלת הסעד. במצב דברים זה, שוכנעתי כי יש לקבל את טענת העותרים לפיה על המשיבים לשאת בהוצאות שנשאו בהן העותרים בגין הגשת בקשה זו.

5.אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש לקחת בחשבון את פעולותיהם של המשיבים לשם מתן פתרון מהיר לסוגיה בלא צורך בקיום דיון בבקשה. בשקלול כלל הנסיבות יחויבו אפוא המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל. עוד אוסיף, כי הדין עם המשיבים בכך שמבקשים 7-10 לא היו צד להליך המקורי. עם זאת, משעה שנפסק בהליך זה שכר טרחה של בא כוח העותרים (המייצג גם את מבקשים 7-10) אין צורך במתן הוראות נוספות לעניין זה.