בג"ץ 9110/11 אריה אסתר נ. אשתאול מושב עובדים

השופטת ע' ארבל :

לפנינו עתירה התוקפת החלטה של עוזר רשם האגודות השיתופיות (להלן: עוזר הרשם ) לפיה דחה ערעור שהגישו העותרים, חברי המושב אשתאול, המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המושב ), במסגרת הליך בוררות שהתנהל בינם לבין המושב.

1.

בשנת 1988 החליטה האסיפה הכללית במושב על מחיקת חובותיהם של ארבעה משקים במושב (להלן: המושבתים ) במסגרת הסדרי ועדת רביד. בחובותיהם של המושבתים נשאו יתר המשקים במושב (כל אחד בסך 12,800 ש"ח), וביניהם העותרים. בתמורה למימון, הוחלט כי תילקחנה זכויותיהם המשקיות של המושבתים ותימסרנה ליתר המשקים.

2.

בשנת 1999 הוחלט באסיפה הכללית להחזיר למושבתים את זכויותיהם המשקיות כנגד מכירת ארבעה מגרשים שהם זכאים להם בהרחבה של המושב (להלן: המגרשים ). פה נעוץ סלע המחלוקת בין הצדדים. העותרים טוענים כי הוסכם שתמורת המגרשים של המושבתים תועבר ל חברי האגודה , כפיצוי על כך שנשאו בחובותיהם בשנת 1988, בעוד שהמושב טוען כי הוסכם שתמורת המגרשים תועבר ל אגודה לכיסוי סופי של חובות המושבתים. פרוטוקול האסיפה, שנערך לאחריה, תואם את גרסת המושב. בפועל, מכר המושב את המגרשים והעביר את התמורה לקופת האגודה (להלן: ההחלטה משנת 1999 ).

3.

בשנת 2007 הגישו העותרים תביעה נגד המושב לרשם האגודות השיתופיות. כתב התביעה הכיל טענות המתבססות על עילות שונות, אחת מהן נגעה להחלטה אחרת של האסיפה משנת 2004 שעסקה בפיצוי חברי האגודה שלא מימשו את זכותם למגרש בהרחבה (להלן: ההחלטה משנת 2004 ). רשם האגודות השיתופיות העביר את הסכסוך להכרעתו של הבורר עורך-דין אייל סודאי. במהלך בירור התביעה הוסכם על מחיקת רוב העילות שבבסיס כתב התביעה. לבסוף סבה התביעה על עילה אחת ויחידה – השאלה אם מימוש המגרשים נועד לכסות את חובות האגודה, כטענת המושב, או שנועד לפיצוי חברי האגודה, כטענת העותרים. טענתם העיקרית של העותרים היתה כי פרוטוקול האסיפה אינו משקף את שהוחלט בה, תוך שנרמז על זיופו בידי ראשי ועד המושב ממניעים זרים. כן נטען כי לא יתכן שהעותרים היו מצביעים בעד החלטה השוללת מהם פיצוי. מנגד, עתר המושב למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. לגוף העניין, טען כי הפרוטוקול משקף נאמנה את שהוסכם בהצבעה תקינה – כי תמורת המגרשים תשמש לתשלום חובותיהם של המושבתים למושב.

4.

הבורר דחה את התביעה. בהחלטתו, קבע כי עילת התביעה נוסדה בשנת 1999 ולכן התיישנה לכאורה. חרף זאת, החליט שלא לדחות את התביעה על הסף לנוכח ההחלטה משנת 2004, הגם שלא נגעה למגרשי המושבתים, ולאור העובדה שלא ידוע מתי מומשו ארבעת המגרשים. לגופם של דברים, דחה הבורר את טענת העותרים כי פרוטוקול האסיפה זויף וקבע כי הוא משקף את שהוסכם. נקבע כי בהסדר שהושג יש היגיון רב: המושבתים יקבלו חזרה את זכויותיהם המשקיות, אך לא יזכו למגרשים בהרחבה ותמורת המגרשים תהא חלף חובותיהם שנמחקו בעבר. הרציונל שבהחלטה היה שלא לקפח את המושבתים שויתרו על משקיהם בשנת 1988 טרם חקיקת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים ), ולהשוות את מעמדם לכלל חברי האגודה, שלא לקחו חלק בהסדר ועדת רביד, אלא המשיכו את ההליכים במסגרת חוק ההסדרים. הבורר מצא חיזוקים למסקנה זו וקבע כי לא עלה בידי העותרים להוכיח כי לא כך הוסכם באסיפה.

לצד זאת, קבע הבורר כי לכאורה מימנו חברי האגודה את מחיקת החובות בשנת 1988, כשבשנת 1999 לא קיבלו מאום חזרה. הוא הוסיף כי נראה שהצדק מחייב שמי ששילם בפועל את חיובי הטלת רביד וחיוב זה לא נמחק לו בהסדר במסגרת חוק ההסדרים, יהיה זכאי לחלק היחסי ממימוש המגרשים. עם זאת, מאחר שלא הוצגה בפניו כל ראיה שממנה ניתן לקבוע מי מבין חברי האגודה נשא בחיובי הטלת רביד וחיוב זה לא נמחק לו, אין מנוס מדחיית התביעה. אולם הוסיף וציין כי לחברי האגודה יש סמכות לבקש מוועד המושב לזמן אסיפה כללית שתדון בנושא.

הבורר הוסיף כי השיהוי שבו נקטו העותרים, אף שאינו מגלם פגיעה באינטרסים של המושב, רומז על חוסר תום-לב. יתכן כי אילולא היו משתהים, המסד הראייתי הנחוץ היה בנמצא על נקלה. למרות זאת, נמנע הבורר מהטלת הוצאות על העותרים מאחר ש"המחלוקת היתה סבירה ואמיתית", כאשר את יתרת שכר טרחתו חילק בין העותרים לבין המושב בחלקים שווים.

5.

העותרים לא הסתפקו בהפנייתם לאסיפה הכללית וערערו על החלטת הבורר לרשם האגודות השיתופיות בבקשה שייפסק להם פיצוי בגין נשיאתם בחובות המושבתים. עוזר הרשם דחה את הערעור וקבע כי התביעה התיישנה וכי ניתן היה לדחותה על הסף מטעם זה. עוד נקבע כי הבורר שגה בכך שסבר כי ההחלטה משנת 2004 רלוונטית למרוץ ההתיישנות, שכן עסקה היא בנושאים אחרים לחלוטין. לפיכך, בשנת 1999 לכל המאוחר נוסדה עילת התביעה. עוזר הרשם הבהיר כי דחיית הערעור איננה נשענת רק על ההתיישנות שחלה בפרשה אלא גם באופן ענייני בהתייחס לתוכן ההחלטה משנת 1999 וזכות האסיפה לקבוע את שקבעה. גם אם ישנו קושי מסוים בהגיון ההחלטה משנת 1999 וניתן לכאורה לטעון שההחלטה אינה כדאית מהבחינה הכלכלית למי מהצדדים, אין בכך כדי להקנות זכות להשיג על הגיון זה בפני עוזר הרשם, ובמיוחד בהתחשב בחלוף הזמן הרב ממועד ההחלטה. לבסוף, דחה עוזר הרשם את הטענה לזיוף הפרוטוקול משלא נתמכה בראיות שבכוחן לגבור על מסמך הפרוטוקול.

6.

העותרים הגישו בקשה לתיקון סכום ההוצאות שנפסק לחובתם בהחלטת עוזר הרשם. ביום 9.8.11 דחה עוזר הרשם את הבקשה בקובעו שלא מדובר בטעות וכי

ההוצאות הגבוהות יחסית נפסקו לאחר מחשבה מעמיקה ומתוך בחינת השתלשלות האירועים והתנהגות העותרים לאורך ההליך כולו.

7.

מכאן העתירה שלפנינו שבגדרה התבקשנו לבטל את פסק הבורר ואת פסק הדין שניתן בערעור, לקבוע כי לא חלה התיישנות וכי יש לפצות את העותרים ולבטל את חיובם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. העותרים טוענים כי עוזר הרשם שגה משלא קיבל את טענתם לעניין מועד התגבשות העילה בהתייחס לשאלת ההתיישנות. כמו כן, סבורים העותרים כי עמדו בנטל להוכחת טענותיהם לעניין זיוף פרוטוקול האסיפה הכללית משנת 1999. זאת, בין היתר, באמצעות עדותו של מנהל החשבונות של האגודה לפיה חובות המושבתים נמחקו בשנת 1988 ולכן לא היה להם חוב כלשהו בשנת 1999 שהיה צורך בכיסויו באמצעות תמורת המגרשים. על כן, לטענתם, ההחלטה משנת 1999 בדבר מכירת המגרשים נועדה לפצות את העותרים על נשיאתם בעול חובות המושבתים בשנת 1988.

טענה נוספת משמיעים העותרים בדבר חריגה מסמכות של עוזר הרשם בהחלטתו. לדידם, היה על עוזר הרשם להתייחס לעילת הערעור בלבד ולא לפתוח את כל הדיון בתיק מחדש. לא זו אף זו, לשיטתם עוזר הרשם הפך לאחר דיון של שעה את מסקנות הבורר, אשר ישב על המדוכה משך שלוש שנים. יתר על כן, לטענת העותרים ניכר מהחלטת עוזר הרשם כי הוא פעל תוך גילוי דעה קדומה. הדבר עולה לטענתם, בין היתר, מהאופן בו תיאר את טענות העותרים, במילים "ציטטתי את הטענות של הצדדים, בעיקר של המשיגים, כמעט עד כדי שעמום" וגם נרמזת מההוצאות הכבדות שהטיל עליהם.

לבסוף, טוענים העותרים כי בהחלטת עוזר הרשם נפלו שגיאות עובדתיות מהן עולה כי עובדות הפרשה לא הובהרו לאשורן וכן כי ארעו טעויות משפטיות ברורות.

8.

המושב גורס כי יש לסלק את העתירה על הסף. לטענתו, כיוון שהוא גוף פרטי, הוא אינו יכול לשמש כמשיב בעתירות בפני בג"ץ. כמו כן, המושב סבור שהעותרים זכו ליומם בבית המשפט ואין להתיר להם דיון בגלגול שלישי, כלשונו. עוד סבור הוא כי ממילא אין מקום להתערבות בג"ץ בהחלטת עוזר הרשם. על כן, ומבלי להעלות טענות לגופם של דברים, מבקש המושב לדחות את העתירה על הסף, כאמור.

9.

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה באנו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. ראשית, צודק המושב בטענתו כי אין הוא יכול לשמש כמשיב יחיד בעתירה המוגשת בפני בג"ץ, שהרי הוא גוף פרטי. מהות העתירה לבג"ץ היא תקיפת החלטה של רשות מנהלית ולא יישוב סכסוך בין צדדים פרטיים. על העותר לבג"ץ חלה החובה לצרף כמשיבים את כל הנוגעים בעניין, ובראש ובראשונה את הגורמים המנהליים שאת החלטתם הוא תוקף. אי-צירוף גורם רלוונטי מהווה פגם המשמיט את הקרקע מתחת לעתירה ועשוי להיות כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי – עילות סף 303 (2008);

בג"ץ 719/86 אזולאי נ' השר לענייני דתות פ"ד מא(2) 800, 804 (1987)). אם כן, כבר מטעם זה ניתן היה לדחות את העתירה על הסף.

10.

יתר על כן, הלכה היא כי בית משפט זה יתערב בהחלטות עוזר הרשם במקרים חריגים בלבד, כאשר "ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית והצדק מחייב שבית המשפט יתערב בהחלטה" (ראו בג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות פ"ד כב(5) 614, 623 (1998); בג"ץ 10107/08 בר נ' עוזרת רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 17.10.10)). על כן, על מנת להצדיק את התערבות בית משפט זה בהחלטת עוזר הרשם דנן, היה על העותרים להצביע על טעות משפטית מהותית אשר מן הצדק לתקנן. אולם, עיון בהחלטת עוזר הרשם ובהחלטת הבורר מעלה כי לא נפלו טעויות משפטיות מהותיות וכי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות.

11.

דומה כי החלטת עוזר הרשם בעניין ההתיישנות נשענת על פרשנות סבירה של מכלול העובדות שהוצגו בפניו. כיוון שההחלטה משנת 2004 כלל לא עסקה בנושא חובות המושבתים, הרי שסביר לקבוע את מועד התגבשות עילת העותרים בשנת 1999, עת ניתנה ההחלטה בדבר ייעוד תמורת המגרשים, שהוא במוקד תביעת העותרים. כך גם לגבי אמינות הכתוב בפרוטוקול – לצורך הכרעה בדבר טענות לזיוף הפרוטוקול, נדרשת הנחת תשתית ראייתית משמעותית על ידי הטוענים לזיוף. אולם, הן הבורר הן עוזר הרשם קבעו כי העותרים לא עמדו בנטל להוכחת טענותיהם בעניין זה וכי אמינות המסמך בכתב לא הופרכה. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו המנומקת של עוזר הרשם בעניין זה כמו גם בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בה.

12.

לעניין טענת העותרים באשר לדעה הקדומה לכאורה, בה החזיק עוזר הרשם בעת בירור הערעור. אמת, עוזר הרשם חרג מן המקובל באומרו כי פירט את טענות הצדדים "עד כדי שעמום". אופן התבטאות זה איננו ראוי ויש בו כדי להעיב על החלטתו. יחד עם זאת, דומה שאין בכך כדי לשנות מהקביעות העובדתיות ומהנימוקים המשפטיים עליהם התבססה החלטתו. על כן איננו מוצאים כי יש בהתבטאות זו, או אף בהוצאות שהוטלו על העותרים, משום טעות משפטית מהותית המחייבת את התערבות בית משפט זה מטעמים של צדק.

העתירה, אפוא, נדחית. בהתחשב בהוצאות הגבוהות שנפסקו לחובת העותרים על ידי עוזר הרשם, ובעובדה שהמושב לא הגיב לטיעונים לגופם של דברים, לא ראינו ליתן צו להוצאות.