בג"ץ 9193/99 מדינת ישראל נ. אבו חדיד בורהאן

בפניי בקשה לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר, ולהחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום ולפיה המשיבים יהיו עצורים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

ביום 6.12.99 הוגש נגד המשיבים כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, המייחס להם עבירות של התפרצות, גניבה ושהייה בישראל שלא כחוק. על פי האמור בכתב האישום, המשיבים, תושבי העיר חברון, נכנסו לישראל שלא כדין, התפרצו לבית מגורים בבית חנינה החדשה בירושלים תוך שהם חותכים את סורגי החלון, וגנבו מהבית כסף בערך של כ2,000- ש"ח, מכשיר טלוויזיה, מכשיר וידיאו, תכשיטים רבים, רכוש עתיק ושעונים.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים. בית משפט השלום (השופט נ' סולברג) נעתר לבקשה, בקובעו, כי נגד המשיבים מתקיימות שתי עילות מעצר - הן עילת המעצר לנוכח חשש מהימלטותם מאימת הדין בשל מגוריהם בשטח הנתון לשליטתה של הרשות הפלסטינית, והן עילת מעצר שיסודה בחשש לביטחון הציבור. על החלטה זו הוגש ערר מטעם המשיבים לבית המשפט המחוזי, וערר זה התקבל. בית המשפט קבע (השופט מ' גל), כי מסוכנותם של המשיבים אינה כזו המחייבת את מעצרם, וכי באשר לעילת ההימלטות - מקום המגורים, כשלעצמו, אינו מכריע בשאלה אם ניתן או לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בתנאים מגבילים. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערר, וקבע כי המשיבים ישוחררו בתנאי שיפקידו בקופת בית המשפט פיקדון מזומן בסך של 25,000 ש"ח, ערבות עצמית על סך 25,000 ש"ח וערבות של שני תושבי מדינת ישראל, כל אחת על סך 25,000 ש"ח. כמו כן קבע בית המשפט, כי המשיבים ישהו במעצר בית מוחלט בביתם, ואף יפקידו את דרכוניהם, במידה וישנם כאלה, במזכירות בית המשפט. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא-כוח העוררת העלה מספר נימוקים המצדיקים, לדעתו, את קבלת הערר. לטענתו, נסיבות ביצוע העבירה - חיתוך סורגי ברזל על-מנת להיכנס אל הבית - מעידות על מסוכנותם של המשיבים ביחס לרכוש הציבור. עוד הוסיף בא-כוח העוררת, כי בית המשפט המחוזי טעה משלא ייחס את המשקל הראוי לעברם הפלילי של המשיבים: המשיב 2 נדון ל5- שנות מאסר בפועל בגין השלכת בקבוק תבערה, ואילו המשיב 1 הורשע בעבר בשתי עבירות של יידוי אבנים, וכן בעבירה של פגיעה בחייל. לטענתו, עברם הפלילי של המשיבים בעבירות בטחון משליך על מסוכנותם לציבור גם אם אינו כולל עבירות נגד הרכוש. לטענת בא-כוח העוררת, מסוכנותו של המשיב 2 נלמדת גם מהצהרתו בהודעתו במשטרה מיום 1.12.99 לפיה כל חייו נכנס הוא לישראל בלא אישור. נוכח עניינים אלה, מבקש בא-כוח המבקשת כי תושב על כנה החלטתו של בית משפט השלום, ולפיה, המשיבים ייעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים.

בא-כוח המשיבים התנגד לבקשה. לטענתו, החלטתו של בית משפט השלום התבססה על קיומה של עילת מסוכנות כנגד המשיבים, אלא, שמסוכנות זו אינה קיימת, וכך, למעשה, עילת המעצר היחידה הקמה נגד המשיבים היא עילת ההימלטות מהדין, בהיותם תושבי שטחים המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית. לטענתו, אין ללמוד על מסוכנותם של המשיבים מנסיבות ביצוע העבירה, קרי, מהעובדה כי ניסרו סורגים על-מנת להיכנס ולגנוב, משום שאין הבדל, לעניין המסוכנות, בין פריצה לבית לאחר פתיחת דלת או שבירתה, לבין פריצה המתאפשרת לאחר ניסור הסורגים. לטענתו, גם עברם הפלילי של המשיבים אינו מלמד על מסוכנותם, וזאת משום שבעברם עבירות בטחון שנעברו לפני מספר שנים, ומאז לא היו המשיבים מעורבים בעניינים פליליים נוספים. לפיכך, כאמור, עילת המעצר שנותרה היא עילת ההמלטות מהדין, ובנסיבות העניין, ניתן להבטיח כי המשיבים לא יימלטו מן הדין, ולכן אין הצדקה להישארותם במעצר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינו של הערר להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע בנימוקי החלטתו, כי המסוכנות בעניינם של המשיבים אינה כה גבוהה עד כי היא מחייבת את מעצרם עד תום ההליכים, וכי מבחינה זו, ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעי חלופי:

"העוררים ביצעו עבירה מתוחכמת, אולם כתב האישום מחזיק עבירות לגבי אירוע אחד בלבד, כאשר אין לחובתם הרשעות קודמות כלשהן, לגבי עבירות רכוש או סמים. גליון הרשעות הקודמות מתייחס אך לעבירות בטחוניות, עליהן הורשעו בבית הדין הצבאי בחברון. המדובר במעשים מלפני שנים ובהחלט ניתן לומר כי עברם - מההיבט הרלוונטי לענייננו, דהיינו: מבחינת המסוכנות - איננו מכביד".

אף אני סבורה כי למרות שהמשיבים כבר הוכיחו בהתנהגותם כי אינם שומרי חוק, הרי מדובר בעבירות מסוג אחר, שביצעו המשיבים בהיותם צעירים. באשר לעילת המעצר השנייה - היא עילת ההימלטות מאימת הדין - בית המשפט המחוזי קבע, כי ניתן להתגבר על חשש ההימלטות על ידי קביעת סכום פיקדון ובטוחות אחרות בשיעורים ניכרים שיש בהם כדי להבטיח התייצבות גם בהתחשב בכך שהמשיבים הם תושבי חברון.

מדי פעם שבה ועולה בפני בית משפט זה השאלה האם יש בעובדה שנאשמים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשטינאית כדי למנוע מהם חלופת מעצר. שופטי בית משפט זה נתנו דעתם לשאלה וניתן לומר, כי בהחלטותיהם היו דגשים שונים ביחס למשקלה של טענה זו הנוגעת לחשש להימלטות מהדין (ראו למשל: בש"פ 5017/99 חסן סעאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 1023/97 יאסר אלאטרש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף אני דנתי בסוגיה זו בעבר, וכבר נזדמן לי להביע דעתי, כי בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם (ראו לדוגמא: בש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ' חוסיין אלחלייל (טרם פורסם); בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ' סאמי עפאלקה

(טרם פורסם);בש"פ 2652/97 שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בעניינם של המשיבים, העבירה המיוחסת להם היא עבירת הרכוש הראשונה שביצעו. אמנם אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופייה של העבירה ואף נכון הדבר כי בוצעה פריצה "מקצועית" המצביעה על מסוכנות לכאורית, אך בנסיבות העניין החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה. מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית. בהחלטתו של בית המשפט נקבעו, כאמור, תנאים מגבילים ובהם פיקדון כספי וערבויות בסכומים לא מבוטלים שיינתנו על-ידי תושבי ישראל. בנסיבות אלה, אינני רואה יסוד להתערב בהחלטה והערר נדחה.