בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה -ג'וני בכרם בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופטת ע' ברון:

1.

עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 11.12.2018 (סגן הנשיאה א' איטח , השופטת ס' דוידוב-מוטולה , השופטת ח' אופק גנדלר , ונציגי הציבור גב' י' רון ומר א' גדעון ) ב-ע"ע 32392-12-17 ו-ע"ע 42108-12-17 (להלן: פסק הדין ו- בית הדין הארצי , בהתאמה), בגדרו נדחו ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 21.11.2017 (השופטת א' דגן-טוכמכר , סע"ש 44665-06-13) (להלן: בית הדין האזורי ). במוקד העתירה שאלת זכאותו של המשיב 2, אברהם דוד (להלן גם: דוד ), לפיצויי פיטורים.

בד בבד עם הגשת העתירה, הגישו העותרות בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי שיורה על עיכוב ביצוע פסק הדין, כך שהערובה שהופקדה בבית הדין הארצי לתשלום פיצויי הפיטורים, בסך 226,000 ש"ח, תעוכב בקופת בית הדין עד להכרעה בעתירה. ויצוין שבשלב זה עומד צו ארעי בבית הדין הארצי שמונע את שחרור הערובה עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה דנן לצו ביניים.

2.

נעמוד בקצרה על העובדות הצריכות לעניין. החל משנת 1989 ועד שנת 2013 הועסק דוד במאפיית "בייגלה חם", שהוקמה על ידי אביה ז"ל של העותרת 2, לבנה פימה (להלן: המאפייה , המנוח ו- פימה , בהתאמה); ולימים שימש כמנהל בה. לפי המתואר בפסק הדין המנוח לא היה רשום כבעלים של המאפייה, והחל משנת 1993 הבעלות במאפייה הועברה לידי העותרת 1, לחמניה טריה – ג'וני בכרם בע"מ (להלן: החברה ), שפימה היא הבעלים של עיקר מניותיה. למען הנוחות, החברה ופימה יחד יכונו: העותרות .

עם פטירת המנוח בשנת 2011, התגלע סכסוך בין פימה לבין חתנו של המנוח, יוסי יפרח (להלן: יפרח ) שגם הוא עבד במאפייה שנים רבות, בנוגע לזכויות הבעלות במאפייה; ובמחלוקת שבין הצדדים, בחר דוד לתמוך ביפרח. בתוך כך נטל דוד חלק אקטיבי בניסיון להשתלטות על המאפייה על ידי יפרח, ששיאו ארע בחודש יולי 2013, ולפי המתואר הדברים הגיעו לידי כך שנמנע מפימה להיכנס למאפייה, בין היתר בסיוע מאבטחים. בתגובה לכך, פנו העותרות לבית משפט השלום בתל אביב-יפו שנתן צו ארעי שהותיר את השליטה במאפייה בידי החברה (ה"פ 20434-07-13); ולנוכח החלטה זו, חדל דוד להגיע לעבודתו. בהתאם, ביום 11.7.2013 נשלח לדוד מכתב מטעם החברה שבו צוין כי היא רואה בניסיון ההשתלטות מצידו משום התפטרות, ולחלופין צוין כי הוא מפוטר תוך שנשללה זכותו לפיצוי פיטורים. ויצוין כי סכסוך הבעלות התברר לפני בית משפט השלום בתל אביב-יפו ובסופו של יום נקבע בפסק דין מיום 9.3.2017 כי פימה היא הבעלים של המאפייה (ה"פ 39586-05-14); ערעור על קביעה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין מיום 12.4.2018 (ע"א 47838-04-17) .

3.

במקביל לכך, פנה דוד לבית הדין האזורי בתביעה בגין שעות נוספות וזכויות סוציאליות ולאחר שקיבל את הודעה החברה בדבר פיטוריו, תיקן את התביעה כך שתכלול גם פיצויי פיטורים. החברה מצידה טענה כי יש לראות במעשיו משום התפטרות מהחברה, או לחלופין כפיטורים בנסיבות המצדיקות שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. ביום 21.11.2017 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי שקבע כי אין לראות בהתנהגותו של דוד כהתפטרות מעבודתו, שכן אין חולק שדוד רצה להמשיך לעבוד ולשמור על זיקתו למאפייה, הגם שטעה לחשוב כי המנוח הוריש את המאפייה ליפרח. ובהקשר זה צוין כי הייתה זו החברה שהודיעה לדוד כי היא אינה מעוניינת עוד בשירותיו. בנוגע לפיצויי הפיטורים נקבע כי אף שהתנהלותו של דוד עובר לסיום העסקתו אינה מתיישבת עם חובת תום הלב שבה הוא מחויב כלפי החברה, לא ניתן לנתק את מעשיו מן הקושי שהיה קיים בבירור המחלוקת בדבר הבעלות במאפייה, וכן מכך שדוד פעל על מנת להוציא אל הפועל את הצוואה שסבר שמממשת את רצון המנוח. בנסיבות אלה, נקבע כי דוד זכאי לפיצויי פיטורים, ואולם אלה הופחתו ב-35% בהתחשב בחומרת מעשיו; כאשר מאידך גיסא נזקפו לזכותו העובדה שהוא הועסק תקופה ארוכה ביותר במאפייה (כ-25 שנים), והעובדה שבמהלך תקופה זו שררו יחסי אמון מלאים בין דוד למנוח והוא מילא את תפקידו במאפייה בקביעות ובהתמדה לשביעות רצונו של המנוח. בשורה התחתונה, נקבע כי דוד זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 65%, בסך של 226,000 ש"ח. ויצוין כי הכרעת בית הדין האזורי בנוגע ליתר הזכויות שנתבעו חורגת מענייננו.

העותרות ודוד לא השלימו עם קביעת בית הדין האזורי בנוגע לפיצויי הפיטורים (כמו גם עם קביעות בקשר לזכויות אחרות) והגישו ערעורים לבית הדין הארצי, כל אחד מטעמיו. ביום 11.12.2018 ניתן פסק הדין שדחה את הערעורים בהתאם לחוות דעתה של השופטת דוידוב-מוטולה , אליה הצטרפו נציגי הציבור רון ו- גדעון , שלפיה אין מקום להתערב בפסק הדין של הבית הדין האזורי ש"שקלל את כל השיקולים הרלוונטיים והגיע לתוצאה מאוזנת הנותנת ביטוי לא מבוטל גם לחומרת התנהלותו של העובד". לצד האמור, השופטת אופק גנדלר סברה כי יש לקבל את ערעור העותרות באופן חלקי ולהפחית את פיצויי הפיטורים כך שאלה יעמדו על 35% בלבד; על מנת ליתן משקל לחומרה שדבקה בהתנהגותו של דוד, שעשה שימוש באמצעים כוחניים להשגת מטרותיו. סגן הנשיאה איטח מצידו סבר כי יש לקבל את ערעור העותרות משום שמעשיו של דוד עולים כדי "הפיכת חצר" והם שהביאו לסיום יחסי העבודה שבין הצדדים. כן קבע סגן הנשיאה כי אף בהנחה שדוד פוטר, "בנסיבותיו החמורות ביותר של המקרה מוצדק לשלול מהעובד את מלוא פיצויי הפיטורים חרף שנות עבודתו הרבות בעסק".

4.

מכאן העתירה שלפנינו. בעתירה חוזרות העותרות על הטענות שהשמיעו לפני בתי הדין לעבודה שלפיהן יש לקבוע כי דוד אינו זכאי לפיצויי פיטורים מאחר שהתנהגותו עולה כדי התפטרות, ולמצער שוללת את זכאותו לפיצויים אף אם ייקבע שהוא פוטר. לדבריהן, מעשיו החמורים של דוד שהתאפיינו בדרכי פעולה כוחניים, אלימים ומפרי חוק מעידים על ניתוק מוחלט של יחסי העבודה, ולא זו בלבד שיש לראותם כהתפטרות מצידו, אלא הם מהווים למעשה ניסיון מטעם דוד "לפטר" את פימה מהעסק שלה. לשיטת העותרות לא היה מקום לבחון את התנהגותו של דוד לפי אמת מידה סובייקטיבית, שכן ההלכה בנושא קבעה שהתפטרות בהתנהגות נבחנת לפי ביטוייה הגלויים ועל פי אמת מידה אובייקטיבית. כן נטען כי התנהגותו של דוד חריגה בחומרתה, ומתן פיצויי פיטורים בנסיבות כאלה, בהיקף כלשהו, מרוקן מתוכן את הוראות הדין שמאפשרות שלילת פיצויי פיטורים; ועוד נטען כי מעמדו של דוד במאפייה והשנים הרבות שעבד בה מעידים על החומרה הרבה של מעשיו, ופועלים דווקא לחובתו, בשונה מעמדת בית הדין האזורי. דברים אלה כוחם יפה במיוחד לשיטת העותרות, מקום ששניים מבין שלושת השופטים במותב בית הדין הארצי תמכו בעמדה זו. על יסוד כלל האמור, טוענות העותרות כי נפלו בפסק הדין טעויות משפטיות מהותיות בעלות השלכות משמעויות על שוק העבודה, וכי שיקולי צדק מחייבים התערבות בפסק הדין.

5.

דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא להידרש לתגובתו של המשיב 2.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור נוספת על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, שהוא בעל המומחיות בתחום משפט העבודה. עילה להתערבות בהחלטותיו תקום במקרים חריגים והדבר ייעשה במשורה –

כאשר נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו למשל: בג"ץ 9223/18 Abbaker Adam Abdelaziz Ishag

נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (1.1.2019); בג"ץ 3332/18 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (18.12.2018); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1984) ). בענייננו חרף הנופך העקרוני שמבקשות שהעותרות לשוות לעתירה, טענותיהן מתמצות בסכסוך הפרטני שבין הצדדים, וככאלה הן ערעוריות גרידא ואין מקום לבררן במסגרת עתירה לבג"ץ. הכרעת בית הדין האזורי, כמו גם פסק הדין של בית הדין הארצי שלא מצא להתערב בה, מבוססים על הנסיבות הקונקרטיות שנפרשו לפני בתי הדין ועל שקלולם יחדיו, ולא נודעת לקביעות אלה השלכה כללית או רוחבית. דברים אלה עולים במפורש אף מחוות דעתה של השופטת אופק

גנדלר , שסברה כאמור בדעת מיעוט כי יש לקבל את ערעור העותרות באופן חלקי, שלפיה: "המדובר במקרה יוצא דופן בנסיבותיו, וכי הוא בא בגדר המקרים החריגים שאינם מעידים על הכלל" (פסקה 7 לפסק הדין). עוד יצוין, כי העובדה ששופטי בית הדין הארצי לא היו תמימי דעים בסוגית הזכאות לפיצויי פיטורים אינה מצדיקה כשלעצמה התערבות בפסק הדין; ובענייננו, דומה כי היא רק מחזקת את המסקנה שההכרעה נטועה בנסיבותיה הייחודיות של הפרשה.

לפיכך, העתירה נדחית וממילא גם הבקשה לצו ביניים שבצידה. משלא נתבקשה תגובה לעתירה, אין צו להוצאות.